נשים קטנות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Little Women)

שני דברים צריך לומר כדי להבין את ההתרשמות שלי מהסרט הזה:

1. לא קראתי את הספר "נשים קטנות". למעשה, אני לא מכיר את החומר. לא ראיתי אפילו את העיבודים הקודמים של הספר הזה לסרט/סדרה. יש בי משהו שבדרך כלל מתרחק מיצירות קאנוניות ישנות. אני אמנם אוהב את מה שמכונה "דרמות תלבושות", אבל כל אזכור של סופרים מפורסמים כמו שייקספיר או ג'יין אוסטין (או במקרה הזה, לואיזה מיי אלקוט) בעיקר מזכיר לי שמפיקי הסרט החדש על פי הקלאסיקה הישנה כנראה מחפשים למזער סיכונים כלכליים על ידי עיבוד מחודש של משהו שכבר הוכיח את עצמו (במקום להתעסק בחומרים חדשים שמי יודע איך יתקבלו אצל הקהל הרחב). בדרך כלל אני לא מוצא לחומרים הישנים רלוונטיות לימינו אנו, ולכן זה גם פחות מעניין אותי.

במקרה של העיבוד החדש של "נשים קטנות" יש בו משהו שונה לטעמי. אני אמנם לא ממש יודע על מה המבקרים האחרים מדברים כשהם אומרים שהעיבוד החדש שונה מהאחרים שנעשו לפניו (כי אני לא מכיר את חומר המקור, ולא את העיבודים הקודמים), אבל להרגשתי, יש כאן רלוונטיות של נושא הסיפור לימינו אנו, ויותר מכך, לבמאית/ תסריטאית עצמה, גרטה גרוויג. אני לא מאוד חיבבתי את סרטה הקודם, "ליידי בירד", אבל מאוד אהבתי לפני כמה שנים את "פרנסס הא", סרט שהיא כתבה וכיכבה בו, ואני גם מאוד מסמפט את סירשה רונן, שגם כאן, ב"נשים קטנות", עושה עבודה נהדרת.בעולם שרק מסתכל בפינצטה על כל רשימת מועמדויות לאוסקר או לפרס כלשהו באיזשהו פסטיבל, עולם שעושה חשבון כמה נשים יש בכל רשימה, כמה שחורים, ולמה לעזאזל זאת עדיין תעשיה של גברים גם במאה ה-21, בעולם כזה מגיע "נשים קטנות" ומספר את הסיפור של גרטה גרוויג. אישה יצירתית שמחפשת להשמיע את הקול שלה בעולם של גברים. מפיקים שחושבים שהם יודעים מה הקהל רוצה, ואיך ומה צריך למכור להם. סיפורי נשים נשמעים להם יצור מוזר, מיותר, ואם חייבים, אז שיהיה חמוד ועם חתונה בסוף. עם סוף טוב. כי אשה מתחתנת בסוף. תמיד. ו"נשים קטנות" של גרטה גרוויג הוא משא ומתן מתמיד בין מה שמצופה מנשים לבין מה שהנשים עצמן רוצות בחיים. וזה מתחיל כבר בהתחלה, עם הדמות של ג'ו, המבקשת ל להמשיך לקרוא