נשים קטנות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Little Women)

שני דברים צריך לומר כדי להבין את ההתרשמות שלי מהסרט הזה:

1. לא קראתי את הספר "נשים קטנות". למעשה, אני לא מכיר את החומר. לא ראיתי אפילו את העיבודים הקודמים של הספר הזה לסרט/סדרה. יש בי משהו שבדרך כלל מתרחק מיצירות קאנוניות ישנות. אני אמנם אוהב את מה שמכונה "דרמות תלבושות", אבל כל אזכור של סופרים מפורסמים כמו שייקספיר או ג'יין אוסטין (או במקרה הזה, לואיזה מיי אלקוט) בעיקר מזכיר לי שמפיקי הסרט החדש על פי הקלאסיקה הישנה כנראה מחפשים למזער סיכונים כלכליים על ידי עיבוד מחודש של משהו שכבר הוכיח את עצמו (במקום להתעסק בחומרים חדשים שמי יודע איך יתקבלו אצל הקהל הרחב). בדרך כלל אני לא מוצא לחומרים הישנים רלוונטיות לימינו אנו, ולכן זה גם פחות מעניין אותי.

במקרה של העיבוד החדש של "נשים קטנות" יש בו משהו שונה לטעמי. אני אמנם לא ממש יודע על מה המבקרים האחרים מדברים כשהם אומרים שהעיבוד החדש שונה מהאחרים שנעשו לפניו (כי אני לא מכיר את חומר המקור, ולא את העיבודים הקודמים), אבל להרגשתי, יש כאן רלוונטיות של נושא הסיפור לימינו אנו, ויותר מכך, לבמאית/ תסריטאית עצמה, גרטה גרוויג. אני לא מאוד חיבבתי את סרטה הקודם, "ליידי בירד", אבל מאוד אהבתי לפני כמה שנים את "פרנסס הא", סרט שהיא כתבה וכיכבה בו, ואני גם מאוד מסמפט את סירשה רונן, שגם כאן, ב"נשים קטנות", עושה עבודה נהדרת.בעולם שרק מסתכל בפינצטה על כל רשימת מועמדויות לאוסקר או לפרס כלשהו באיזשהו פסטיבל, עולם שעושה חשבון כמה נשים יש בכל רשימה, כמה שחורים, ולמה לעזאזל זאת עדיין תעשיה של גברים גם במאה ה-21, בעולם כזה מגיע "נשים קטנות" ומספר את הסיפור של גרטה גרוויג. אישה יצירתית שמחפשת להשמיע את הקול שלה בעולם של גברים. מפיקים שחושבים שהם יודעים מה הקהל רוצה, ואיך ומה צריך למכור להם. סיפורי נשים נשמעים להם יצור מוזר, מיותר, ואם חייבים, אז שיהיה חמוד ועם חתונה בסוף. עם סוף טוב. כי אשה מתחתנת בסוף. תמיד. ו"נשים קטנות" של גרטה גרוויג הוא משא ומתן מתמיד בין מה שמצופה מנשים לבין מה שהנשים עצמן רוצות בחיים. וזה מתחיל כבר בהתחלה, עם הדמות של ג'ו, המבקשת למכור את הסיפור שלה למו"ל גבר, וזה מסתיים באותו מקום, אחרי כל מה שהבנות האלו עברו, עם משא ומתן בין ג'ו לאותו מו"ל, שהוא אולי משא ומתן של ג'ו עם עצמה, על איך היא תספר את הסיפור הזה. בנאום המרכזי שלה בסרט היא אומרת שהיא, כאשה (קטנה) רוצה להגשים את עצמה כקרייריסטית במה שהיא מרגישה שהיא טובה בו (במקרה הזה, כתיבה), אבל היא רוצה גם להיות עם מישהו, להתחתן, להקים משפחה. וזה לא סותר. וכך היא גם מסיימת את הסיפור שלה – בסוג של השלמה בין מה שהקהל הגברי חושב שנשים צריכות לעשות לבין מה שהיא חושבת שנשים צריכות, שהיא, כאשה, צריכה.

וכך "נשים קטנות" הופך בגרסה של גרטה גרוויג ליצירה מאוד רלוונטית לימינו, ימים שבהם לכאורה כבר השלמנו את המהפכה הפמיניסטית, אבל עדיין יש בה כוחות שמנסים להחזיר את הגלגל אחורה, ולמעשה המהפכה עדיין לא הושלמה, ועדיין יש דרך ארוכה ללכת, כי בתוך כל העולם הזה (במקרה של גרטה גרוויג – העולם היצירתי) יש עדיין שליטה מסיבית של הקול הגברי, וגרוויג הפכה את הקריאה לעצמאות נשית ביצירה הזאת, "נשים קטנות", ליצירה אישית מאוד שלה, כאשה יצירתית שמחפשת לבטא את הקול הנשי שלה בעולם הגברי (עדיין) של היום.

2. ברמה האישית פרטית שלי עצמי, אני צריך לומר שאני בן יחיד. אין לי אחים, וגם לא אחיות. גדלתי בבית שקט ומסודר יחסית, וגם היום אני גר בבית שבו אין הרבה בלגן. כך שבית שבו יש ארבע בנות, בלגן תמידי הוא מחזה מחסרר למדי. גרטה גרוויג כל כך טובה ב"נשים קטנות" בתיאור הדינמיקה שבין ארבע בנות, אמא, אבא נעדר, ודמויות נוספות שנכנסות ויוצאות מחייהן. העריכה הדינמית, הצילום היפהפה, המוסיקה, הקצב המאוד מהיר, ואינספור הדיבורים שבין הבנות, שמכירות אחת את השניה כל כך טוב, שאוהבות, מתווכחות, צועקות, מחבקות – הכאוס של משפחה מרובת ילדים שכל כך זר לי מתואר כאן ב"נשים קטנות" בצורה כל כך מזמינה עד שמהר מאוד אני נכבש בקסם של המשפחה הזאת.

אמנם לדינמיקה הזאת יש גם מחיר – התיאור של הקולקטיב האנרגטי כל כך הזה בא על חשבון האינדיבידואל – וכך כל אשה קטנה בנפרד, כל שאיפה של אשה כזאת לקול עצמאי משלה – הכל קצת הולך לאיבוד בתוך השאון המבולגן של חיים בבית מלא קולות, אבל באיזשהו שלב גרוויג מוצאת את המשקל הנכון לה, ואמנם נותנת לכמה מהבנות משקל יתר על פני האחרות, אבל רגעים מסוימים פשוט ממיסים את הלב גם אם מדובר בדמות יחסית משנית (למשל – כשבת' מקבלת במתנה פסנתר, לא יכולתי שלא להזיל דמעה אל מול אהבה ונתינה שבאמת מגיעה ללא תנאים). זה ברור לי למה ג'ו מקבלת כאן את המקום המרכזי (מכיוון שהיא נציגת הבמאית-תסריטאית בסיפור עצמו. היא כותבת את הסיפור שאנחנו רואים. את סיפור החיים שלה), וגרוויג מצד אחד קצת מאבדת את הסיפור האישי של כל אחת ואחת (וכך גם הסוף, עם הדמות של לואי גארל, נתן לי הרגשה קלה של דאוס אקס מאכינה, כי הגארל הזה מופיע קצת בהתחלה, ואז נעלם בכלל מהסרט, רק כדי לחזור ולהופיע בסוף, בדרך שנדמית לי פתרון מופרך וחסר בסיס), ומצד שני, הדינמיקה הכל כך חמה בין כל הנשים הקטנות האלו מכניעה אותי תוך דקות בודדות, כך שאני לא יכול שלא להיות מוקסם ונרגש מכל מה שקורה להן, גם אם הן חלק משלם יותר מאשר אינדיבידואליות בפני עצמן.

וכך, למרות שאני לא הייתי אמור בכלל לראות את הסרט הזה, הלכתי לצפות בו, והוא נגע בי וריגש אותי בגלל הנגיעה האישית של גרטה גרוויג בו, כמו גם בגלל המקום האישי שממנו אני בא אל הצפייה בו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “נשים קטנות: הביקורת

  1. היי איתן
    אחרי כזאת ביקורת מרתקת ומרגשת אי אפשר שלא לתת צ'אנס לסרט הזה…
    אני אלך אליו עם הבת שלי ועם אשתי [את הבן לקחתי ל – 1917 ו-אפולו 11…] ומקווה לצאת ממנו פמיניסט גדול עוד יותר ממה שאני עכשיו.
    יש שמועות שסירשה רונן הזמינה אותך לחצי גינס בפסטיבל באירלנד….מאשר ??
    יישר כוח, איש יקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s