הפרידה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Farewell)

ובסוף הסרט, המשפחה עולה על מונית, בדרכה לשדה התעופה. והמצלמה מתארת את נופי ילדותה של הגיבורה, הנופים שכבר למדנו להכיר במשך סרט שלם. פרידה מהבית. השלמה. סוג של התבגרות.

אני מודה שלא התלהבתי ללכת לסרט הזה מלכתחילה. תקציר העלילה נשמע לי כמו קומדיה מאולצת שמאות נעשו כמוה בעבר: המשפחה המורחבת מתקבצת ביחד לכבוד איזשהו אירוע. ובאמצע – שקר שצריך לספר לסבתא, כי זה מה שנהוג. השקר הזה בטח יעמוד במוקד של לא מעט בדיחות בסרט. לא התלהבתי. אבל, מסתבר, פיד הטוויטר שלי די עף על הסרט הזה, אז הלכתי לראות אותו, די פסימי. והפעם הביקורות צדקו. מדובר בסרט יפהפה, מרגש, וחכם.

כי הסיפור עצמו הוא לא העניין כאן. למעשה, נדמה לי שהסרט מתפתח לרוחב, ולא ממש מתעניין בלהזיז את הסיפור קדימה. יש כאן סיטואציה נתונה, ומה שמעניין כאן הוא איך הדמויות מתנהגות בהתאם לנסיבות. ובעיקר מדובר על הדמות הראשית. בחורה צעירה, אמריקאית ממוצא סיני.אני לא יודע מי זאת אקוואפינה. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה בסרט. והיא כל כך מצוינת כאן. דווקא בגלל שהיא לכאורה הכי פשוטה, הכי רגילה, הכי נטורליסטית, דווקא בגלל זה אני נכבש בקסמיה. אני מתרגש איתה וצוחק איתה. בילי, הדמות שהיא מגלמת, עוברת במהלך הסרט תהליך של התבגרות. הרי הסיטואציה הבסיסית של הסרט היא לכאורה קומית: הסבתא גוססת, אבל לא מספרים לה. אז יש כאן כאן פער בין מה שיודעים לבין מה שאומרים. התסריט, בניגוד לצפוי, לא חוגג את האספקט הקומי, אלא לוקח את הפער הזה ומשתמש בו כדי ללמד את בילי, גיבורת הסיפור, משהו על החיים. הרי האינסטינקט הראשוני הוא לספר לסבתא. להיות אמיתי. ומצד שני, יש חמלה גם בשקר הזה. ובילי תלמד במהלך הסיפור הזה להתבגר, לדעת להדחיק את הדחף הטבעי לספר, לדעת לשלוט בדחפים, ומצד שני, לדעת לא להפוך לחסרת רגש בכלל, וכן לתת לרגש לצאת בזמנים מסוימים, במקומות מסוימים. בצורה מבוקרת.

כי הסצינה הממש אחרונה של הסרט מראה גם את זה: הדחף הזה להראות רגש הוא נכון, בעיקר כשהוא מרגיש נכון לך, אבל ההתבגרות מלמדת אותנו מתי ואיך לעשות את זה, ומתי לשלוט ברגש. ואקוואפינה בלבוש הפשוט שלה, באיפור הדהוי שלה, בדיבור הרגיל שלה, בהליכה הכמעט גמלונית שלה, יודעת להעביר אלי דמות מאוד ספיציפית, שהרגש שלה עולה מהר מאוד אל פני השטח (מה שנקרא באמריקאית Wearing your heart on your sleeve), אוהבת מאוד את סבתא (הסצינות הראשונות של הסרט הן כמה שיחות טלפון מקסימות בין נכדה לסבתא שבונות בחוכמה מערכת יחסים שמיד לאחר מכן מגיעה לשבר, עם הגילוי על המחלה), ויודעת ללמוד ממנה את השיעור הזה בחיים.

צוות שחקני המשנה מצוין גם הוא, למרות שסיפור הזוג שמתחתן נדמה מאולץ ולא טבעי. בתוך סביבה של משפחה אורגנית ואוהבת נדמה שהזוג הצעיר שמתחתן נפגש רק אתמול. למזלו של הסרט מדובר בסיפור משני מאוד, ואקוואפינה בפרט, וכל הקאסט הרחב בכלל ממלאים את הסרט באהבה וברגישות, וגיבורת הסרט לומדת שיעור קטן לחיים במהלך השהייה הזאת בסין.

הדבר הראשון שרואים בסרט הוא הכותרת "מבוסס על שקר אמיתי". הדבר האחרון שרואים בסרט מסביר את הכותרת הזאת. וכל הסרט הזה נע על המתח הזה בין הצורך להיות אמיתי, לספר לסבתא, לבין הצורך לכבד את האחרים, וגם את הסבתא עצמה, להימנע – והלמידה של האיזון בין השקר לאמת, בין הצורך להביע רגש לבין הצורך להימנע לרגעים מהחצנת הרגש – הוא תהליך ההתבגרות היפה שהגיבורה עוברת במהלך הסרט, ובגלל המשחק הכל כך רגיש ואמיתי של אקוואפינה – התהליך הזה עובר אלי בצורה ישירה ואפקטיבית.

סרט יפהפה ומרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s