סזאר 2020: הזוכים

עכשיו 2 בלילה. לפני כחצי שעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית. אלו זמנים מתוחים בצרפת. את האש הצית הסרט "קצין ומרגל", שהבמאי שלו, רומן פולנסקי, מואשם באונס ובמעשים מגונים אחרים. הגלגל המשיך להתגלגל, ובשבוע שעבר התפטרו כל חברי הועד המנהל של האקדמיה הצרפתית במחאה על דרך הניהול של הגוף הזה. פולנסקי עצמו הודיע שהוא לא יגיע לטקס כדי לא ללבות את האש, למרות שהסרט שלו, "קצין ומרגל", היה המוביל במספר המועמדויות, ואף זוכה להצלחה נאה.

כבר בהתחלה, פלורנס פורסטי, המנחה האנרגטית והכריזמטית הכריזה: ברוכים הבאים לטקס האחרו…ה-45 של הסזאר. אחרי פתיחה מלהיבה, שכללה ציטוט/ הומאז' ל"ג'וקר", היא פתחה במונולוג שכלל גם הצגה הומוריסטית של המועמדים העיקריים. כשהגיעה ל"בחסדי האל" של פראנסואה אוזון, שעוסק בהתעללות מינית של כומר בילדים, היא התייחסה לנושא הפדופיליה בכנסיה, וכשהגיעה ל"קצין ומרגל", היא התייחסה לפדופיליה בשנות ה-70.

הטקס היה ארוך (שלוש שעות וחצי) ונוצץ, והוא שיקף את הצלחת הקולנוע הצרפתי בשנה האחרונה. היו הרבה סרטים צרפתים מצוינים השנה, והטקס חילק את הפרסים בין כמה וכמה מהם, ולא בכדי כותרת הפוסט הזה אומרת "הזוכים" ולא "הזוכה".

ובכל זאת, יש זוכה אחד עיקרי, והוא:

פרשת המים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dark Waters)

אז מה ההבדל בין הסרט הזה לבין "ארין ברוקוביץ'"?

טוב, זה קל. בשני הסרטים יש עורכ/ת דין במסע ארוך כנגד חברה אדירת כוח ועתירת מזומנים שמרעילה ביודעין את המים של התושבים. אבל בעוד ג'וליה רוברטס (שזכתה באוסקר מוצדק על התפקיד הזה) מגלמת את ברוקוביץ' כפלפלית חצופה אבל טובת לב שמנווטת את החיים שלה בין הקשיים הרגילים של אשה בעולמנו לבין הקריירה התובענית החדשה שנפלה עליה, ובין מחויבותה לילדיה ולבין מחויבותה למצפון, למוסר, ולמאות האנשים שנפגעו כתוצאה מפעולותיה של החברה שכנגדה היא עובדת, ב"פרשת המים", עורך הדין אמנם עובד לאור מצפונו, אבל זה כל מה שיש בסרט. אין כאן דמויות בכלל. אין חיים לסרט הזה מעבר לתיאור המאבק הצודק כנגד חברה שמרעילה ביודעין את התושבים, את החקלאות, ובעצם את העולם. המאבק הצודק – זה כל מה שיש כאן. אין כאן בכלל חיים. הטובים – טובים מדי. הרעים – רעים מדי. האיכר שמתחיל לגלגל את כל כדור השלג הזה (בגילומו של ביל קאמפ) – הוא עצבני מדי. והכי גרוע ומקומם – ה

גופו 2020: המועמדויות

באופן מקרי, באותו יום שבו התפרסמו המועמדויות לפרסי האקדמיה באיטליה וגם בקנדה, ממש באותו יום התפרסמו המועמדויות גם לפרסי האקדמיה ברומניה. ואני עוקב כבר הרבה שנים אחרי מה שקורה גם שם, ברומניה, אז הנה סקירה נוספת של סרטים שמועמדים לפרסים, הפעם ברומניה.

שני סרטים מובילים את הרשימה, את שניהם ראיתי, ואת שניהם לא אהבתי.

"השורקים" (La Gomera) של קורנליו פורומבויו הוקרן ממש לא מזמן מסחרית בישראל. מעין מהתלת פשע שבה כולם עובדים על כולם, בסרט שהיה אמור להיות חביב ומשעשע, רק שפורומבויו, כדרכו, אוהב לדבר על דברים שקשורים לעשיית הקולנוע עצמו, ופחות מתרכז בסיפור ובדמויות, וכך הסרט הזה הוא אולי הערה מעניינת של יוצר מוכשר על הקשר בין המכניקה של עשיית קולנוע (ובמקרה הזה – קולנוע הוליוודי פופולרי אל מול קולנוע קצת יותר עמוק) לבין הקהל הרחב.

לא כל כך אהבתי את הסרט הזה, אבל הוא היה נציג רומניה לאוסקר, והוא גם המוביל במספר המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לשנה זו עם 13 מועמדויות: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית, 2 שחקניות משנה, שחקן משנה, תסריט, צילום, עריכה, סאונד, עיצוב אמנותי, תלבושות, ואיפור/עיצוב שיער.

(שימו לב שוולאד איבאנוב, זה שבתמונה למעלה, שהוא השחקן הראשי ב"שורקים", ומגדולי שחקני רומניה היום, לא מועמד כאן).

הסרט השני שקיבל תשומת לב גדולה מהאקדמיה הרומנית השנה הוא הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין.

של לפני שנתיים.

"אל תיגע בי" (Touch me Not) של אידינה פינטילה הוא יצירה כל כך יוצאת דופן, אוואנגארדית, קשה לצפיה, קשה לעיכול, יצירה שכוללת הרבה עירום וסקס בוטים, סאונד מלא צרחות וצעקות, מוסיקה דיסהרמונית, ודיון דידקטי בייצוגי גוף גבריים ונשיים (וייצוגי גוף בכלל – חלק לא קטן מהסרט מתאר סשן טיפולי של אנשים מוגבלים פיסית) – הכל כאן כל כך קיצוני עד שלקח לסרט הזה הרבה זמן להגיע למסכים בהפצה לקהל הרומני, כך שאני מנחש שזו הסיבה שהסרט הזה מקבל את ההכרה שלו מהאקדמיה הרומנית רק עכשיו.היצירה הזאת, שלא אהבתי את חווית הצפיה בה, מועמדת ל-9 פרסי גופו: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית משנה, צילום, עריכה, סאונד, מוסיקה, איפור/עיצוב שיער, ופרס סרט הביכורים.

ולחדשות בהרחבה: יש עוד כמה וכמה סרטים שבולטים ברשימת המועמדויות של האקדמיה הרומנית לקולנוע. עליהם בסקירה הזאת:

מפלצות (Monștri) – מריוס אולטאנו

סרט בשלושה פרקים

פרק 1: היא מגיעה בשעות הערב ל

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2020: המועמדויות

ואתמול, בערך 3 שעות אחרי שהוכרזו המועמדויות לפרס האקדמיה האיטלקית, בצד השני של העולם, בקנדה, הוכרזו המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע שלהם (פרס שאין לו שם). מבט על רשימת המועמדויות מגלה שהפעם אין בקנדה התלהבות רבתי מאף סרט, או שניים. אין אף סרט מוביל, או תחרות מרתקת בין פייבוריטים. למעשה, הסרט המוביל במספר המועמדויות הוא גם אחד שבכלל לא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. ובכל זאת, ניסיתי לבנות רשימה קצרה של הסרטים העיקריים ברשימה:

שיר השמות (The Song of Names) – פראנסואה ז'ירארד

הסרט הזה אמור לצאת למסכים בישראל כבר בשבוע הבא, אז אני מניח שידברו בו לא מעט בקרוב. ועם זאת, הסרט הזה נראה לי מאוד לא מעניין. ז'ירארד נוהג לעשות סרטים על מוסיקה, וסרטיו נוטפים דבש, כורעים תחת נטל המתיקות המוגזמת שבהם. "נער מקהלה" ו-"הכינור האדום", שני סרטים שהוא ביים ועסקו במוסיקה הופצו בעבר בישראל. "הכינור האדום" אפילו זכה באוסקר על המוסיקה שבו. הסרט החדש עוסק גם הוא במוסיקה, אבל הוא מוסיף תבלין יהודי. ואת השואה. וזה מתכון לסרט שיכווץ אותי בכסא. צרפו לכך את העבודה שרוב הביקורת בעולם לא ממש מתלהבות ממנו (39% ברוטן טומטוז), והמסקנה היא שאני כנראה אדלג עליו כשהוא יגיע בקרוב לישראל.

הסיפור הוא על שני חברי ילדות בזמן השואה. אחד מהם הוא נגן כינור מחונן. ב-1951, לפני קונצרט חשוב, נגן הכינור נעלם. 35 שנים לאחר מכן, יכול להיות שיש סימן חיים ממנו. טים רות' וקלייב אואן בתפקיד החברים המבוגרים, וכפי שניתן לראות בטריילר, יש גם את סיפור הילדים, וגם לא מעט יידישקייט, כשנדמה שהכל מצופה בשכבה עבה של שמאלץ."שיר השמות" לא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הקנדית, אבל הוא המוביל במספר המועמדויות, עם תשע: מועמדות לפרס העיצוב האמנותי, איפור, תלבושות, עיצוב שיער, מוסיקה, שיר מקורי, סאונד, עריכת סאונד, ואפקטים.

המאה ה-20 (The 20th Century) – מת'יו ראנקין

אולי הוכחה לבלבול שבקולנוע הקנדי של השנה האחרונה. סרט שמצד אחד נדמה מבריק ומרתק, ומצד שני, כל ה

דוד די דונטלו 2020: המועמדויות

היום בצהרים התפרסמו באיטליה המועמדויות לפרס הדוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע. מבט על רשימת המועמדויות מגלה שלמרות שנדמה היה שלקולנוע האיטלקי היתה שנה יחסית חלשה, בעצם יש כאן כמה וכמה סרטים שעשו סיבוב פסטיבלים מרשים למדי (כולל בישראל), ויש גם סרט אחד שממש עכשיו מתחיל את הסיבוב שלו, והוא מסקרן מאוד מבקרי קולנוע בעולם (אותי פחות). ויש גם סרט נוסף שלמרות שעל פניו אני לא אמור להתרגש ממנו, הוא זה שהכי מרגש אותי לפגוש. אלו הם הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה באיטליה לשנה זו:

הבוגד (Il Traditore) – מרקו בלוקיו

זה היה נציג איטליה לאוסקר האחרון, והבמאי הוא ותיק וידוע (ואהוב למדי). מצד שני, הסרט הזה נתקל בביקורות מעורבות למדי, לא מאוד מתלהבות. להבנתי יש כאן כמה רגעים מלהיבים, לצד מתישים. זהו סיפורו האמיתי של תומאסו בושטה, מהאנשים החזקים בתוך ארגון המאפיה, שהעז להפר את שבועת האמונים שלו לקוזה נוסטרה, ולהסגיר למשטרה מאות אנשי מאפיה במשפט מפורסם שהתנהל באיטליה בשנות ה-80. בגלל חוסר ההתלהבות הכללי מהסרט, דילגתי עליו כשהוא הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. להבנתי, לצד רגעים אנרגטים של רציחות מזויעות, הסרט הזה גם מתנהל בקצב איטי ודברני, ובחלקו האחרון הופך לדרמת בית משפט סטטית, אם כי לא בטוח שהכל משעמם שם. אומרים שהשחקן הראשי מצוין."הבוגד" (טריילר) הוא המוביל ברשימה, עם 17 מועמדויות לפרס הדוד די דונטלו: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט מקורי, הפקה, שחקן, שחקנית משנה, 2 שחקני משנה, צילום, מוסיקה, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, עיצוב שיער, עריכה, סאונד, ואפקטים.

פינוקיו (Pinocchio) – מתאו גארונה

שני סרטים של

היום שאחרי לכתי: הביקורת

ובסוף הסרט, הסכנה מתרחקת. לא נעלמת, לא מתפוגגת. קיימת. אורבת במרחק. אבל היא שם, רחוק, ולא קרובה כמו שהיא היתה כל הזמן. הסרט מתחיל בצילום מסחרר מקרוב של מתקן הרפתקאות בלונה פארק, עם מוסיקה מסתורית שחודרת ללב ומכוונת אותי, דורכת אותי. הסרט מסתיים עם אותו מתקן הרפתקאות, אבל במרחק.

וכל מה שהיה צריך הוא שאלה. לא פתרון, לא הבנה של המצב, לא מציאת הגורם למעשה של הבת ותיקונו, אלא שאלה. "מה את רוצה ממני?". לא בטוח שהוא יודע. לא בטוח שהוא מבין גם בסוף הסרט את הילדה המתבגרת שלו. אבל עצם זה שהוא שאל את השאלה, זה מה שעשה את ההבדל.

כי הסרט הזה מסתובב בנופים של ארץ ישראל, נע בין העיר, החיות שבספארי, לבין המדבר, וכל הסביבה פולשת לחיים שלנו כל הזמן. מגרש הספורט שנמצא לא רחוק מהבית, וקולות האוהדים ששוטפים את הסייסטה שלנו. האוהדים שחוצים את הרחוב שלנו בדרכם למשחק, והם יוצרים כאוס. בלגן בחיים שלנו. אז אנחנו מסתגרים. משתבללים. מגיבים רק למה שמיידי, למה שקורה במרחב הכי דחוף. חוץ מזה – כל אחד ל

יוצאים מן הכלל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hors Normes)

איזה בלגן החיים שלנו. אף פעם אין לנו מספיק זמן.  אף פעם אין לנו מספיק כסף. לחץ בעבודה. לחץ במשפחה. תמיד יש מה לעשות. אין לנו זמן לעצמנו. אין זמן לאחרים. אין לנו זמן לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. אנחנו נמצאים כל הזמן במירוץ אינסופי אחרי הזנב של עצמנו.

אבל אולי זוהי אמנות החיים. המצב הכלכלי מכתיב. המצב הפוליטי-חברתי מכתיב. הסדר הקיים מכתיב. ואנחנו חיים בכאוס. ואולי אמנות החיים היא היכולת להתנהל בתוך הכאוס היומיומי, החוסר התמידי, ובכל זאת למצוא דרך להסתדר. בכל זאת למצוא דרך להיות עם חברים. עם אנשים שאתה אוהב. אולי לא האחת והיחידה לנצח, אבל עם חברים ואנשים שאתה דואג להם יום יום, שעה שעה, והם, בתמורה, מחזירים לך אהבה. ב"סה לה וי", סרטם הקודם והנהדר, נקש את טולדנו הציגו הווי של חברת קיטרינג של חתונות. חבורה צבעונית של אנשים שיצרה הרבה סיטואציות משעשעות, ומתוך האנושיות החמה של כולם נוצרה קומדיה יפהפיה ומחממת לב. ב"יוצאים מן הכלל" הולכים נקש-את-טולדנו צעד אחד נוסף קדימה, והפעם

פרסי דאג'ונג 2020: המועמדויות

דרום קוריאה. המדינה הכי חמה עכשיו בשטח הקולנוע. מה שאני וכמה מבקרי קולנוע אחרים אומרים כבר יותר מעשור, העולם מגלה עכשיו דרך "פרזיטים". וזה לא רק בונג ג'ון הו. יש כמה וכמה במאים מעניינים בקוריאה (למשל, מי שזוכר מלפני כמה שנים סרט אימה אדיר בשם "רכבת לבוסאן", כדאי שיתכונן, כי השנה אמור להגיע סרט ההמשך). והסרט שזכה בפסטיבל סאנדאנס שהסתיים לפני כמה ימים הוא סרט של אמריקאי ממוצא קוריאני שמדבר אנגלית וקוריאנית.

הסיפור עם טקס פרסי האקדמיה של דרום קוריאה מסובך. כבר כמה שנים שאני עוקב כאן בבלוג אחרי טקס פרסי הדאג'ונג של קוריאה שמתקיים באיזור נובמבר. השנה הטקס נדחה לפברואר, מכל מיני סיבות. הסיבה הרשמית היתה איזשהו רצון לתת הזדמנות לסרטים שמופצים בקוריאה גם לקראת סוף השנה, אבל אני מניח שהשערוריות שליוו את הטקסים בשנים האחרונות עוררו רצון לאתחל מחדש את טקס פרסי האקדמיה הזה.

אבל לפני כמה ימים הגיעה ההודעה: הטקס נדחה שוב, הפעם למועד לא ידוע. קוריאה קרובה יותר לסין, ונכון לכתיבת שורות אלו, התגלו בדרום קוריאה 24 מקרים של אנשים שנדבקו בנגיף הקורונה, ועד שמשהו יסתדר עם הפאניקה הקשורה במחלה החדשה הזאת, טקס הקולנוע מוקפא. בכל מקרה, רציתי לדעת מי הם המועמדים. הטקס הרי היה אמור להתקיים בעוד שלושה שבועות. חשבתי שהמועמדויות יפורסמו בקרוב, או שכבר פורסמו. מסתבר שהן אכן כבר פורסמו לפני כמה שבועות, אבל עד עכשיו אף כלי תקשורת באנגלית לא דיווח על כך. איכשהו מצאתי את רשימת המועמדויות בקוריאנית, והשתמשי בשירותיו של גוגל טרנסלייט (ואחר כך בתרגום של גוגל טרנסלייט לעברית) כדי לנסות ולבנות את רשימת הסרטים הבולטים בדרום קוריאה בשנה האחרונה.

אז הנה סקירה של הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לפרס הדאג'ונג של האקדמיה הקוריאנית לקולנוע לשנה הנוכחית:

ראשית, "פרזיטים" (기생충). במקרה הזה, יש נביא בעירו. לא רק בעולם כולו מתלהבים (בצדק) מהסרט המצוין הזה. גם הקוריאנים עצמם אוהבים אותו. ל"פרזיטים" יש 11 מועמדויות לפרס הדאג'ונג, מה שהופך אותו לסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר: "פרזיטים" מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקן, שחקן משנה, שחקנית משנה, צילום, עריכה, תאורה, מוסיקה, ועיצוב אמנותי.

עוד סרט שקיבל מספר מועמדויות מכובד הוא "יונק הדבש" (벌새’). ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים האחרון, ודי השתעממתי. סיפור התבגרות של נערה בת 14 שלא קורה בו הרבה, וגם מה שקורה לא מקבל הדגשות דרמטיות, והכל הופך לסרט פלגמטי למדי (חוץ מהסוף היפה. אם יש לכם סבלנות להגיע עד לשם).

"יונק הדבש" מועמד ל-8 פרסי דאג'ונג: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית משנה, שחקנית מבטיחה, בימוי ביכורים, צילום, ומוסיקה.

יש עוד כמה סרטים בולטים ברשימת המועמדים שלא ראיתי, ואולי נזכה לראות כאן מתישהו השנה:

עבודה יוצאת דופן (극한직업) – ביונג הון לי

זאת יכולה להיות קומדית אקשן ממש מוצלחת. סיפור על

ג'ודי מעבר לקשת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Judy)

חוויה מאוד מבלבלת, הצפיה בסרט הזה. במשך כל הסרט אני מרגיש שאני נמצא בלימבו. לא פה, ולא שם. לא יודע מי זאת האשה הזאת, ג'ודי גארלנד, ומצד שני, כל הזמן מבין שאין דבר כזה, האשה ג'ודי גארלנד. יש רק הכוכבת, ג'ודי גארלנד. מצד שלישי, בוודאי שיש האדם הפרטי, ג'ודי גארלנד. מצד רביעי, היא כל הזמן מסתתרת מתחת לטונות של איפור והעמדות פנים (וניתוחים פלסטיים בלתי אפשריים של השחקנית שמגלמת אותה) עד שאי אפשר באמת לראות מי זאת היתה, ג'ודי גארלנד, מי זאת היתה באמת.

בסופו של דבר, מה שהסרט הזה רוצה להעביר לנו, הוא את סיפורה של אחת, ג'ודי גארלנד, מישהי שהיתה פעם באמת, מישהי שכל כך התמכרה לאור הזרקורים, עד שכל רגע שהיא לא היתה בו היה בשבילה סבל טהור. היא היתה חייבת כל הזמן להיות הכוכבת. כל הזמן. אבל הסרט הזה כל כך טובע בבלבול שבין ג'ודי גארלנד האדם לבין ג'ודי גארלנד הכוכבת עד שהוא משאיר אותי במצב קבוע של לימבו, ואני לא יודע אף פעם מה לחשוב, מה להרגיש.וכך הסרט הזה גם נכשל בלהראות לי מי היתה ג'ודי גארלנד האמיתית, ובאותה מידה הוא בעצם גם מצליח בזה, כי התיזה המרכזית שלו היא שלא היתה ג'ודי גארלנד אמיתית. היתה רק הפרפורמרית. האמנית. הזמרת. השחקנית. בכל רגע שהיא חיה, זה מה שהיא היתה. את זה הסרט מעביר יפה. רופרט גולד הבמאי חוגג את היופי של השואו למשך כל דקות הסרט. בתנועות מצלמה חלקות, אנרגטיות, ויפהפיות. בצבעים עזים. בעיצוב אמנותי מרהיב. אבל הסרט הזה לא

הארייט הדרך לחופש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Harriet)

הסרט הזה מספר על דמות שחיה באמת במאה ה-19. הוא גם נראה כאילו עשו אותו ממש בתחילת ימי הקולנוע.

וזה מאוד מצער אותי, מכיוון שבעצם יש כאן סיפור מעורר השראה על אמונה בנסיבות קשות מאוד. תסריט שבאמת הולך צעד צעד עם הגיבורה שלו, מוציא אותה מעבדות, מוליך אותה בנתיבים מסוכנים, ולאט לאט מתעצבת בה ההכרה בזכותה לחיות חיים חופשיים, וביכולתה להעזר באמונה שלה באלוהים כדי לעזור גם לאחרים לחיות את החיים החופשיים שאלוהים הוליך אותה אליהם. סינתיה אריבו, בתפקיד הראשי, עושה עבודה מעולה בדרך שבה היא מביאה את גופה ממצב של נידפות קלילה ברוח למצב של בטחון עצמי מופגן (אולי גם מופגן מדי. יש רגעים שבהם כמעט ונדמה שהיא חוטאת בחטא היוהרה). המועמדות שלה לאוסקר מוצדקת לגמרי.

אז עם כל הבסיס העומד כאן יציב, איך קורה שהבמאית כאן עושה עבודה כל כך פרימיטיבית? איך הסרט הזה מתפספס בכל רגע ובכל שניה שלו?קאסי למונס עשתה פעם סרט שמאוד אהבתי. "הסודות של איב", שהופץ בישראל לקראת סוף שנות ה-90, היה סרט קטן ועצמאי שנעשה בתשוקה גדולה. אפילו סמואל ג'קסון, שהופיע בסרט בתפקיד משנה, אפילו הוא קיבל קרדיט הפקה על הסרט ההוא. הדבר הראשון שרואים עם פתיחת ההקרנה של "הארייט" הוא הלוגו של חברת יוניברסל. קאסי למונס משחקת במגרש של הגדולים עכשיו. מדובר בהפקה הוליוודית גדולה, ולמונס פשוט שכחה מה זה אומר למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות של האין-כסף. כשהסרט התחיל חשבתי ש