הארייט הדרך לחופש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Harriet)

הסרט הזה מספר על דמות שחיה באמת במאה ה-19. הוא גם נראה כאילו עשו אותו ממש בתחילת ימי הקולנוע.

וזה מאוד מצער אותי, מכיוון שבעצם יש כאן סיפור מעורר השראה על אמונה בנסיבות קשות מאוד. תסריט שבאמת הולך צעד צעד עם הגיבורה שלו, מוציא אותה מעבדות, מוליך אותה בנתיבים מסוכנים, ולאט לאט מתעצבת בה ההכרה בזכותה לחיות חיים חופשיים, וביכולתה להעזר באמונה שלה באלוהים כדי לעזור גם לאחרים לחיות את החיים החופשיים שאלוהים הוליך אותה אליהם. סינתיה אריבו, בתפקיד הראשי, עושה עבודה מעולה בדרך שבה היא מביאה את גופה ממצב של נידפות קלילה ברוח למצב של בטחון עצמי מופגן (אולי גם מופגן מדי. יש רגעים שבהם כמעט ונדמה שהיא חוטאת בחטא היוהרה). המועמדות שלה לאוסקר מוצדקת לגמרי.

אז עם כל הבסיס העומד כאן יציב, איך קורה שהבמאית כאן עושה עבודה כל כך פרימיטיבית? איך הסרט הזה מתפספס בכל רגע ובכל שניה שלו?קאסי למונס עשתה פעם סרט שמאוד אהבתי. "הסודות של איב", שהופץ בישראל לקראת סוף שנות ה-90, היה סרט קטן ועצמאי שנעשה בתשוקה גדולה. אפילו סמואל ג'קסון, שהופיע בסרט בתפקיד משנה, אפילו הוא קיבל קרדיט הפקה על הסרט ההוא. הדבר הראשון שרואים עם פתיחת ההקרנה של "הארייט" הוא הלוגו של חברת יוניברסל. קאסי למונס משחקת במגרש של הגדולים עכשיו. מדובר בהפקה הוליוודית גדולה, ולמונס פשוט שכחה מה זה אומר למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות של האין-כסף. כשהסרט התחיל חשבתי שמדובר כאן בעשייה קולנועית קלאסית, כזאת שמתענגת על נופים, עם מוסיקה תזמורתית גדולה, ועם נשימה ארוכה של בניית נראטיב. הבעיה היא שמה שטוב לאקספוזיציה של סיפור לא טוב להמשך. ההבזקים של פלאשבקים שאולי יכולים להנחית אותנו ברכות אל תוך נשמתה של האשה ששוכבת שם בעשב בתחילת הסרט לא יכולים להמשיך ולהוות כלי דרמטי. השימוש בפלאשבקים כאן הוא כל כך מגושם (ומצולם בצורה לא נעימה לעין). ובכלל, יש כאן פספוס עצום של האלמנט הזה בסרט – באיזשהו שלב נאמר שהפלאשבקים האלו הם בעצם פלאש-פורוורד (היא ראתה את הדברים לפני שהתרחשו. כאילו שאלהים מזהיר אותה מסכנות), אבל בשלב הזה כבר הבנתי שהבמאית כאן מביימת הכל ברשלנות כל כך מתסכלת, עד שאין לה את היכולת לטפל במורכבות של נושא האמונה של האשה הזאת, הארייט.

ואני כבר לא מדבר על השימוש המגוחך כל כך במוסיקה בסרט. מעט מאוד רגעי שקט יש בסרט, וסוג המוסיקה מותאם בכל רגע למה שמתרחש על המסך – מוסיקה קצבית – מרדף, מוסיקה דרמטית – סכנה, ובשאר הרגעים מוסיקה תזמורתית גדולה שרק מחרבת לי את האוזן במקום לתת לי להפנים בשקט את מה שקרה. כאילו שהבמאית מפחדת שהשחקנים לא נותנים לה את מה שהיא צריכה אז היא חייבת להדגיש את זה מוסיקלית, וזה יוצר אפקט של גיחוך. כל רגע כאן לא ערוך נכון – הדרמה צריכה את הנשימה הארוכה, אבל דווקא ברגעים האלו העריכה חותכת את הרגע, לא נשארת עם הדמויות בשוט אחד ארוך שהיה יכול להיות יותר משמעותי ומרגש (כי הפלאשבקים כאילו יכניסו אותי יותר אל תוך נשמתה. הם לא. השחקנית מספיק טובה כדי לעשות את זה לבד בטייק מתמשך. העריכה כאן לא נותנת את זה).

לדמות מרשימה ומרתקת כזאת הגיע סרט יותר טוב. הרבה יותר טוב. מאוד חבל שיש כאן צוות כשרוני, אבל העשייה של הסרט מחרבת כל סיכוי שלי להתקרב לסיפור.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s