ג'ודי מעבר לקשת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Judy)

חוויה מאוד מבלבלת, הצפיה בסרט הזה. במשך כל הסרט אני מרגיש שאני נמצא בלימבו. לא פה, ולא שם. לא יודע מי זאת האשה הזאת, ג'ודי גארלנד, ומצד שני, כל הזמן מבין שאין דבר כזה, האשה ג'ודי גארלנד. יש רק הכוכבת, ג'ודי גארלנד. מצד שלישי, בוודאי שיש האדם הפרטי, ג'ודי גארלנד. מצד רביעי, היא כל הזמן מסתתרת מתחת לטונות של איפור והעמדות פנים (וניתוחים פלסטיים בלתי אפשריים של השחקנית שמגלמת אותה) עד שאי אפשר באמת לראות מי זאת היתה, ג'ודי גארלנד, מי זאת היתה באמת.

בסופו של דבר, מה שהסרט הזה רוצה להעביר לנו, הוא את סיפורה של אחת, ג'ודי גארלנד, מישהי שהיתה פעם באמת, מישהי שכל כך התמכרה לאור הזרקורים, עד שכל רגע שהיא לא היתה בו היה בשבילה סבל טהור. היא היתה חייבת כל הזמן להיות הכוכבת. כל הזמן. אבל הסרט הזה כל כך טובע בבלבול שבין ג'ודי גארלנד האדם לבין ג'ודי גארלנד הכוכבת עד שהוא משאיר אותי במצב קבוע של לימבו, ואני לא יודע אף פעם מה לחשוב, מה להרגיש.וכך הסרט הזה גם נכשל בלהראות לי מי היתה ג'ודי גארלנד האמיתית, ובאותה מידה הוא בעצם גם מצליח בזה, כי התיזה המרכזית שלו היא שלא היתה ג'ודי גארלנד אמיתית. היתה רק הפרפורמרית. האמנית. הזמרת. השחקנית. בכל רגע שהיא חיה, זה מה שהיא היתה. את זה הסרט מעביר יפה. רופרט גולד הבמאי חוגג את היופי של השואו למשך כל דקות הסרט. בתנועות מצלמה חלקות, אנרגטיות, ויפהפיות. בצבעים עזים. בעיצוב אמנותי מרהיב. אבל הסרט הזה לא עוצר כמעט אף פעם כדי להראות לי את הרגעים הקטנים, האישיים, של האדם שמאחורי המסיכה. יש אולי רק רגע אחד של שקט בסרט הזה, והוא הרגע היפה שבו גארלנד מגיעה איכשהו לביתם של מעריצים, ואחד מהם שר לה שיר, בעודו מתוודה על סוד פרטי נוגע ללב. רגע אחד בסרט שג'ודי גארלנד באמת נותנת לזולת משהו שהוא קצת אחר משואו. אוזן קשבת אנושית. נחמה. אבל בכל שאר רגעי הסרט, זה תמיד השואו. גם כשהיא על הבמה. וגם כשלא.

וכך גם הרגעים הלכאורה מרגשים טובעים בים הדי מונוטוני של הסרט הזה. כי הכל כאן חגיגי. גם רגעי השמחה, אבל גם רגעי העצב. שיחת הטלפון שלה לילדה שלה מעבר לים, למשל: הפריים סגור על פניה, אבל תא הטלפון אדום בוהק, ופנסי הרחוב כתומים חמים ומאירים. וכמובן רגעי החגיגה עצמה, רגעי השירה וההופעות שלה, יפים כשלעצמם, אבל אין בהם ייחודיות, אין בהם התרוממות רוח, מכיוון שכל הסרט הוא כזה: חוגג ושמח. גם כשלא שמח.

הסרט הזה חוטא בהסברת יתר, וכך כל קטעי הפלאשבק לנערות, לתחילת הדרך, מיותרים ומביכים למדי, מכיוון שהם כמו תרגום דידקטי מדי בגוף הסרט. ומוזר היה לי גם לראות את ג'סי באקלי בתפקיד העוזרת האישית. לפני כמה חודשים התרשמתי ממנה מאוד בסרט הבינוני "השיר של רוז", שם היא שיחקה את זמרת הקאנטרי הכריזמטית רוז-לין. כאן היא משתדלת מאוד לכבות את הכריזמה ולשחק את…רוזלין, העוזרת האישית של גארלנד. זה לא ממש עובד. כריזמה אי אפשר לכבות. ומצד שני, אי אפשר לגנוב את אור הזרקורים כשג'ודי גארלנד נמצאת בסביבה. כי ג'ודי גארלנד היא הכוכבת. כל הזמן.

וכך הסרט הזה נע כל הזמן בלימבו קבוע, מקרטע מאוד דרמטית, ומצד שני, חוגג את מי שהיתה האמנית ג'ודי גארלנד, אבל לא באמת מצליח לחשוף לי את האדם מאחורי המסכה, שאולי כל כך דהה במהלך החיים הקצרים, עד שלא היתה קיימת בעצם האשה הזאת. אבל מכיוון שאין לי כאן בעצם תהליך דרמטי שמראה לי את הדרך מנערה צעירה אידאליסטית לכוכבת דהויה (יש התחלה, נערות, ויש סוף, מסע הופעות לקראת סוף החיים, אבל אין אמצע, אין תהליך דרמטי), אז הסרט הזה לא לוקח אותי למסע רגשי. אולי למסע נוסטלגי. אולי גם זה משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s