היום שאחרי לכתי: הביקורת

ובסוף הסרט, הסכנה מתרחקת. לא נעלמת, לא מתפוגגת. קיימת. אורבת במרחק. אבל היא שם, רחוק, ולא קרובה כמו שהיא היתה כל הזמן. הסרט מתחיל בצילום מסחרר מקרוב של מתקן הרפתקאות בלונה פארק, עם מוסיקה מסתורית שחודרת ללב ומכוונת אותי, דורכת אותי. הסרט מסתיים עם אותו מתקן הרפתקאות, אבל במרחק.

וכל מה שהיה צריך הוא שאלה. לא פתרון, לא הבנה של המצב, לא מציאת הגורם למעשה של הבת ותיקונו, אלא שאלה. "מה את רוצה ממני?". לא בטוח שהוא יודע. לא בטוח שהוא מבין גם בסוף הסרט את הילדה המתבגרת שלו. אבל עצם זה שהוא שאל את השאלה, זה מה שעשה את ההבדל.

כי הסרט הזה מסתובב בנופים של ארץ ישראל, נע בין העיר, החיות שבספארי, לבין המדבר, וכל הסביבה פולשת לחיים שלנו כל הזמן. מגרש הספורט שנמצא לא רחוק מהבית, וקולות האוהדים ששוטפים את הסייסטה שלנו. האוהדים שחוצים את הרחוב שלנו בדרכם למשחק, והם יוצרים כאוס. בלגן בחיים שלנו. אז אנחנו מסתגרים. משתבללים. מגיבים רק למה שמיידי, למה שקורה במרחב הכי דחוף. חוץ מזה – כל אחד לעצמו. כל אחד בשקט שלו, לא מתקשר ממש עם האחרים. וזה מקשיח את הלב.

יש לנו דרכים שונות להתמודד עם החיים. האב כאן, בגילומו הנפלא של מנשה נוי, חוצב את יומו בסלע, מדבר לאט, מגיב לאט, אבל עושה את העבודה, דוחף את הכאב הרחק ממנו. הבת, בגילומה המרגש של זהר מידן, עושה הפוך – היא מפנימה את הכאב. חיה אותו בכל רגע. יש להם, לאב ולבת, כאב משותף, כאב גדול, אבל הם לא מתקשרים ביניהם. כל אחד חי את הכאב לבדו. סגור, מרוחק. הם נוסעים למדבר, לבקר את המשפחה. והמקום הזה שבו הם גרים מבודד מהעולם. אז הם לומדים לתקשר, גם אם בצורה מזויפת. הם נמצאים שם כדי לומר לך שהם אוהבים אותך – אומר שם מישהו, והיא צוחקת. הרי איפה הם כל הזמן, כל הרגעים שבהם היא כואבת כל כך? הרגע הכי אמיתי בכל הטיול המשפחתי הזה הוא דווקא סצינת חלום מרגשת ומטרידה. אמנם הסרט הזה קצת נופל במלכודת רגעים סימבוליים מדי (הבולען, האורז, ואולי גם סצינת החלום עצמה), אבל בהרבה רגעים אחרים הכוונה הכנה של הבימוי והשחקנים חודרת ללב.

המהלך שהסרט הזה עושה הוא קטנטן, פצפון. שני אנשים שגרים באותו בית, אב ובת, חיים כמו זרים זה לזה. בסוף הסרט הם לא יהפכו לחברים הכי טובים, אבל משהו שם בכל זאת ישתנה. בעזרת קצב איטי שחופר בנשמה, מתיישב עד שלא עוזב, משחק נפלא של שני השחקנים הראשיים (וצוות שחקני משנה נרחב, כולם מצוינים), ובימוי אינטלגנטי, הסרט הזה הוא אולי מסע קטנטן להבנת בני אדם ברגע ספיציפי של כאב בחייהם, על רקע חברה שלא ממש מבינה את הפרטים המרכיבים אותה, ובכך רק דוחפת את כולנו להתבודדות. וכל מה שאנחנו צריכים הוא שאלה. התעניינות בזולת. אולי אפילו קצת אמונה. ממש קצת. זה מה שיעשה את כל ההבדל. החיים יהיו טיפה יותר קלים. ממש טיפה.

והסוף לא יהיה הוליוודי סכריני. כל הבעיות לא נפתרו. אבל אולי נוכל לחיות איתן. לנהל חיים קצת יותר סבילים. עם הכאוס שהתרחק קצת, עדיין נמצא שם, אבל כבר לא מפריע. לא עכשיו, לפחות. סרט על הבנה אנושית קטנה, סרט אינטלגנטי, יפה, ומרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s