פרסי דאג'ונג 2020: המועמדויות

דרום קוריאה. המדינה הכי חמה עכשיו בשטח הקולנוע. מה שאני וכמה מבקרי קולנוע אחרים אומרים כבר יותר מעשור, העולם מגלה עכשיו דרך "פרזיטים". וזה לא רק בונג ג'ון הו. יש כמה וכמה במאים מעניינים בקוריאה (למשל, מי שזוכר מלפני כמה שנים סרט אימה אדיר בשם "רכבת לבוסאן", כדאי שיתכונן, כי השנה אמור להגיע סרט ההמשך). והסרט שזכה בפסטיבל סאנדאנס שהסתיים לפני כמה ימים הוא סרט של אמריקאי ממוצא קוריאני שמדבר אנגלית וקוריאנית.

הסיפור עם טקס פרסי האקדמיה של דרום קוריאה מסובך. כבר כמה שנים שאני עוקב כאן בבלוג אחרי טקס פרסי הדאג'ונג של קוריאה שמתקיים באיזור נובמבר. השנה הטקס נדחה לפברואר, מכל מיני סיבות. הסיבה הרשמית היתה איזשהו רצון לתת הזדמנות לסרטים שמופצים בקוריאה גם לקראת סוף השנה, אבל אני מניח שהשערוריות שליוו את הטקסים בשנים האחרונות עוררו רצון לאתחל מחדש את טקס פרסי האקדמיה הזה.

אבל לפני כמה ימים הגיעה ההודעה: הטקס נדחה שוב, הפעם למועד לא ידוע. קוריאה קרובה יותר לסין, ונכון לכתיבת שורות אלו, התגלו בדרום קוריאה 24 מקרים של אנשים שנדבקו בנגיף הקורונה, ועד שמשהו יסתדר עם הפאניקה הקשורה במחלה החדשה הזאת, טקס הקולנוע מוקפא. בכל מקרה, רציתי לדעת מי הם המועמדים. הטקס הרי היה אמור להתקיים בעוד שלושה שבועות. חשבתי שהמועמדויות יפורסמו בקרוב, או שכבר פורסמו. מסתבר שהן אכן כבר פורסמו לפני כמה שבועות, אבל עד עכשיו אף כלי תקשורת באנגלית לא דיווח על כך. איכשהו מצאתי את רשימת המועמדויות בקוריאנית, והשתמשי בשירותיו של גוגל טרנסלייט (ואחר כך בתרגום של גוגל טרנסלייט לעברית) כדי לנסות ולבנות את רשימת הסרטים הבולטים בדרום קוריאה בשנה האחרונה.

אז הנה סקירה של הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לפרס הדאג'ונג של האקדמיה הקוריאנית לקולנוע לשנה הנוכחית:

ראשית, "פרזיטים" (기생충). במקרה הזה, יש נביא בעירו. לא רק בעולם כולו מתלהבים (בצדק) מהסרט המצוין הזה. גם הקוריאנים עצמם אוהבים אותו. ל"פרזיטים" יש 11 מועמדויות לפרס הדאג'ונג, מה שהופך אותו לסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר: "פרזיטים" מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקן, שחקן משנה, שחקנית משנה, צילום, עריכה, תאורה, מוסיקה, ועיצוב אמנותי.

עוד סרט שקיבל מספר מועמדויות מכובד הוא "יונק הדבש" (벌새’). ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים האחרון, ודי השתעממתי. סיפור התבגרות של נערה בת 14 שלא קורה בו הרבה, וגם מה שקורה לא מקבל הדגשות דרמטיות, והכל הופך לסרט פלגמטי למדי (חוץ מהסוף היפה. אם יש לכם סבלנות להגיע עד לשם).

"יונק הדבש" מועמד ל-8 פרסי דאג'ונג: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית משנה, שחקנית מבטיחה, בימוי ביכורים, צילום, ומוסיקה.

יש עוד כמה סרטים בולטים ברשימת המועמדים שלא ראיתי, ואולי נזכה לראות כאן מתישהו השנה:

עבודה יוצאת דופן (극한직업) – ביונג הון לי

זאת יכולה להיות קומדית אקשן ממש מוצלחת. סיפור על להמשיך לקרוא

ג'ודי מעבר לקשת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Judy)

חוויה מאוד מבלבלת, הצפיה בסרט הזה. במשך כל הסרט אני מרגיש שאני נמצא בלימבו. לא פה, ולא שם. לא יודע מי זאת האשה הזאת, ג'ודי גארלנד, ומצד שני, כל הזמן מבין שאין דבר כזה, האשה ג'ודי גארלנד. יש רק הכוכבת, ג'ודי גארלנד. מצד שלישי, בוודאי שיש האדם הפרטי, ג'ודי גארלנד. מצד רביעי, היא כל הזמן מסתתרת מתחת לטונות של איפור והעמדות פנים (וניתוחים פלסטיים בלתי אפשריים של השחקנית שמגלמת אותה) עד שאי אפשר באמת לראות מי זאת היתה, ג'ודי גארלנד, מי זאת היתה באמת.

בסופו של דבר, מה שהסרט הזה רוצה להעביר לנו, הוא את סיפורה של אחת, ג'ודי גארלנד, מישהי שהיתה פעם באמת, מישהי שכל כך התמכרה לאור הזרקורים, עד שכל רגע שהיא לא היתה בו היה בשבילה סבל טהור. היא היתה חייבת כל הזמן להיות הכוכבת. כל הזמן. אבל הסרט הזה כל כך טובע בבלבול שבין ג'ודי גארלנד האדם לבין ג'ודי גארלנד הכוכבת עד שהוא משאיר אותי במצב קבוע של לימבו, ואני לא יודע אף פעם מה לחשוב, מה להרגיש.וכך הסרט הזה גם נכשל בלהראות לי מי היתה ג'ודי גארלנד האמיתית, ובאותה מידה הוא בעצם גם מצליח בזה, כי התיזה המרכזית שלו היא שלא היתה ג'ודי גארלנד אמיתית. היתה רק הפרפורמרית. האמנית. הזמרת. השחקנית. בכל רגע שהיא חיה, זה מה שהיא היתה. את זה הסרט מעביר יפה. רופרט גולד הבמאי חוגג את היופי של השואו למשך כל דקות הסרט. בתנועות מצלמה חלקות, אנרגטיות, ויפהפיות. בצבעים עזים. בעיצוב אמנותי מרהיב. אבל הסרט הזה לא להמשיך לקרוא

הארייט הדרך לחופש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Harriet)

הסרט הזה מספר על דמות שחיה באמת במאה ה-19. הוא גם נראה כאילו עשו אותו ממש בתחילת ימי הקולנוע.

וזה מאוד מצער אותי, מכיוון שבעצם יש כאן סיפור מעורר השראה על אמונה בנסיבות קשות מאוד. תסריט שבאמת הולך צעד צעד עם הגיבורה שלו, מוציא אותה מעבדות, מוליך אותה בנתיבים מסוכנים, ולאט לאט מתעצבת בה ההכרה בזכותה לחיות חיים חופשיים, וביכולתה להעזר באמונה שלה באלוהים כדי לעזור גם לאחרים לחיות את החיים החופשיים שאלוהים הוליך אותה אליהם. סינתיה אריבו, בתפקיד הראשי, עושה עבודה מעולה בדרך שבה היא מביאה את גופה ממצב של נידפות קלילה ברוח למצב של בטחון עצמי מופגן (אולי גם מופגן מדי. יש רגעים שבהם כמעט ונדמה שהיא חוטאת בחטא היוהרה). המועמדות שלה לאוסקר מוצדקת לגמרי.

אז עם כל הבסיס העומד כאן יציב, איך קורה שהבמאית כאן עושה עבודה כל כך פרימיטיבית? איך הסרט הזה מתפספס בכל רגע ובכל שניה שלו?קאסי למונס עשתה פעם סרט שמאוד אהבתי. "הסודות של איב", שהופץ בישראל לקראת סוף שנות ה-90, היה סרט קטן ועצמאי שנעשה בתשוקה גדולה. אפילו סמואל ג'קסון, שהופיע בסרט בתפקיד משנה, אפילו הוא קיבל קרדיט הפקה על הסרט ההוא. הדבר הראשון שרואים עם פתיחת ההקרנה של "הארייט" הוא הלוגו של חברת יוניברסל. קאסי למונס משחקת במגרש של הגדולים עכשיו. מדובר בהפקה הוליוודית גדולה, ולמונס פשוט שכחה מה זה אומר למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות של האין-כסף. כשהסרט התחיל חשבתי ש להמשיך לקרוא