סודות מדינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Official Secrets)

קצת בעיה, הסרט הזה. מצד אחד, הוא מאוד מגושם ומקרטע דרמטית. מצד שני, הוא בכל זאת משאיר משקל, וזה בגלל שהלב שלו במקום הנכון. מצד אחד, יש לו מחשבה מוסרית מעניינת, ודיון חשוב בהתנהלות היומיומית שלנו במרחב הציבורי שמעבר לחיי היום יום משלנו, ומצד שני, האנשים כאן משורטטים בקווים כללים מדי. בעיה, אמרתי.

זה מתחיל מגיבורת הסיפור. סיפורה האמיתי של אשה בריטית אחת, קת'רין גאן, שהיתה עובדת זוטרה באחד משירותי הבטחון הבריטים. כבר מהתחלה ברור שהיא אשה ערכית. אכפתית. אידאולוגית. היא צועקת על הטלויזיה כשהיא רואה דיווחי חדשות, ממש מתעצבנת ממה שקורה שם מול עיניה. איכשהו יש בזה משהו מוגזם מדי מוקדם מדי לטעמי. חסר לי קצת רקע על הקת'רין הזאת. מה גרם לה להיות כל כך מעורבת רגשית בפוליטיקה. מה פיתח אצלה את התודעה הפוליטית.רק בשלב מאוחר בסרט מסבירים לנו שהיא בילתה את כל ילדותה במזרח הרחוק, ואז גם מתחבר אצלי איזה חוט נראטיבי שמוצג כלאחר יד כבר בהתחלה – מסתבר שהיא מדברת סינית שוטפת עם אחת מחברותיה לעבודה, בריטית ממוצא סיני. בהתחלה זה נראה סתם פרט בלתי חשוב. לוקח זמן לחבר אחד לאחד. אבל זה מגיע קצת מאוחר מדי. כמה מהלכים אנושיים דרמטיים כבר עברו עד אז, והם נתנו לי הרגשה מאולצת.

בהקשר הזה, צריך לומר כמה מילים על השחקנית שמשחקת כאן בתפקיד הראשי. קירה נייטלי. אני חייב לומר שאני דווקא מאוד מחבב את נייטלי, וראיתי אותה בכמה תצוגות משחק טובות מאוד לטעמי בעבר. כאן היא עושה כל מאמץ ליצוק אנושיות ואותנטיות בדמות האמיתית שהיא משחקת, ויש רגעים שזה קצת נופל – אבל זאת לא אשמתה, להבנתי. אני פשוט מרגיש שנייטלי מנסה במשחקה למלא את הפערים שחסרים בתסריט. לנסות לתת לי להבין למה אשה בריטית פשוטה לכאורה (ונייטלי עושה כל מאמץ לא להיות זוהרת) תעשה מעשה כל כך קיצוני. נייטלי לגמרי עוברת לטעמי את המבחן, ומה שלא עובד כאן הוא לא באשמתה, אלא באשמת התסריט החסר.

ובאשמת עריכה לא מספיק קצבית.

יש כאן כמה מוקדי פעולה. חוץ מהסיפור המרכזי של האשה הזאת, יש גם את העיתונאי. לתפקיד הזה לוהק אחד בשם מאט סמית', שהוא יותר יפיוף חתיך מאשר שחקן שאני באמת יכול להאמין לו. אבל יותר מכך – גם כאן תיאור האירועים, לפחות בהתחלה, לוקה מאוד בחסר. מערכת העיתון כאן דומה יותר לעיתון שמשרת את השלטון, ולא לעיתון שאמור לעשות תחקירים רציניים. המילים שנאמרות כאן יכולות להיאמר (אולי) רק במערכות של עיתון כמו "ישראל היום", מערכת עיתון כזאת שקודם כל משרתת את השלטון המאוד מסוים, ורק אח"כ את העם. המסרים האלו שנאמרים נשמעים כבר מהתחלה מאוד מגמתיים, כך שגם הדברים שנאמרים כקונטרה (ע"י העיתונאי האידאליסט, בגילומו של ריס איפנס, שגם הוא עושה מאמץ גדול לשבור את הכתיבה התסריטאית הענייה, וגם הוא רק כמעט מצליח) לא מאוד מצליחים לעבוד דרמטית.

ובחלק השלישי של הסרט יש גם את עורך הדין, בגילומו של רייף פיינס. והוא כבר אופרה אחרת. בחלק הזה של הסרט כל הנתונים כבר עומדים ומוכנים, ופיינס, בהופעה בטוחה בעצמה ומרשימה, מושך את הסרט קדימה.כך שלמרות שהעריכה לא מלהטטת במהירות מספקת בין מוקדי הסיפור (כי פתאום, כשעוברים לעיתונאי, למשל, פתאום חשבתי – הי, לא ביקרנו אצלו כבר כעשר דקות מסך. הרבה זמן…)., יש כאן משהו שבכל זאת מחזיק את הסרט הזה שלא יתפרק, וזה הרעיון הכללי. המחשבה שצריך לשאול שאלות. שחייבים לשאול שאלות. תמיד. להעלות ספקות. כל הזמן. אף פעם לא לקבל את הדברים שנאמרים לנו כתורה מסיני. תמיד להעביר את הנאמר דרך פילטר של מחשבה, של מוסר, ורק אז להסכים, או להתמרד, להתנגד, למחות, ובמקרים קיצוניים – לעבור על החוק, ולשלם את המחיר, כי, בעצם, זהו החוק הנעלה מכולם – אם ניתנה פקודה שאינה חוקית בעליל, מותר, וצריך, ורצוי, ובעצם חובה לסרב. שמענו את המשפט הזה כמה וכמה פעמים כשהיינו בצבא, אבל כמה פעמים באמת פעלנו לפיו? לפוליטיקה יש כוח עצום בכל הנוגע לחיים הפרטיים שלנו, לחיי היום היום שלנו, אבל אנחנו לרוב הולכים אחרי העדר. אלו הם רק האמיצים שיודעים לעצור, להקשיב, ולומר: רגע, בעצם אני לא מסכים. בעצם, אולי צריך לחשב מסלול מחדש. בעצם, אני הולך אחרי הלב שלי, גם אם זה נגד כל מה שכולם אומרים. וזה הסרט על אחת כזאת.

אז למרות שהסרט הזה מגושם למדי דרמטית, יש בו אנושיות ומחשבה מוסרית מרתקת. ולמרות שיש בו מהמורות לא קטנות, יש בו גם רגעים יפהפיים (למשל, האינטראקציה של נייטלי עם שחקן בשם אדם באכרי, כן כן, הבן של מוחמד באכרי, היא מלבבת ונעימה מאוד, מה שהופך את הרגע בו השלטונות מתעמרים בדמות של באכרי ונייטלי רצה להצילו ב-4 בבוקר לרגע הכי אפקטיבי דרמטית בסרט), ויש בו גם הופעות אורח שקטות, יפות, ובטוחות בעצמן (לצד רייף פיינס הנהדר יש גם הופעה קצרה של מת'יו גוד, שחקן בריטי מצוין שלטעמי לא מקבל את התשבוחות שמגיעות לו. ראינו אותו, למשל, בתפקיד מושא האהבה של קולין פירת' ב"סינגל מן"), כך שלמרות ש"סודות מדינה" הוא סרט מגושם למדי דרמטית, הוא בסך הכל חוויה רגשית ואינטלקטואלית מעניינת מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s