מאמי: הביקורת

לא יאומן כמה פסיכי הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינת הפלסטינאים, ומזכירה לי שזה היום-יום שלי. אני הולך לעבודה, וערבים עובדים איתי שכם אל שכם. אני הולך לאכול, ואיזה ערבי מכין לי פיתה שווארמה. והכל נחמד ומנומס, אבל גירוד קל שבקלים של פני השטח, והכל אלים, וקשה, ובוטה, ובלתי נסבל.

לא יאומן כמה מטורף כמה הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינה של עצרת בחירות לראשות הממשלה, והטקסטים שנאמרים-מושרים שם הם טקסטים שאני שומע אותם ביום יום, ואפילו, רחמנא ליצלן, אומר אותם בעצמי. אני בטוח שאני בצד הצודק, ואני יודע שהצד השני פשיסטי, מסוכן למדינה, מסוכן לקיום שלי. כולם שונאים את כולם. וגם אני בתוך זה.

אה או

איך עברו שנים

השבט חוזר אל השדות האדומים

לכאורה, "מאמי" פונה אל כל אותם אלו שהיו כאן בשנות ה-80, חוו בזמן אמת את התופעה הזאת שנקראה "מאמי". אני הייתי רק נער אז. לא הלכתי לראות את "מאמי" בהופעה. אני זוכר שקראתי על זה משהו במוסף "7 לילות" של ידיעות, אבל זה עניין אותי רק כנספח לאלבום הראשון והמוצלח של אהוד בנאי והפליטים. לא ממש התעמקתי בתוכן. כך שאני מגיע די נקי לסרט הזה. כמו חלק גדול מהאנשים שלפניהם מוצג הסרט הזה עכשיו, יותר משלושים שנה מאז הוצגה "מאמי" לראשונה. והשנים עברו, והשדות רק הפכו אדומים יותר ויותר. המציאות השתפרה לרעה, אם לצטט את הגששים. הרי רק לאחרונה נחשף שמה שמנחה את הקמפיין של ראש הממשלה הוא השנאה. ועל זה הסרט.הסרט הזה מטורף, אבל הוא נפרש לפנינו בהדרגה. בסבלנות. מחיים פשוטים בעיירה בדרום, עבודה במזנון של תחנת דלק, חתונה. חיים קשים של מאמי, בגילומה של אחת בלתי ידועה, נטע אלקיים, שעושה כאן עבודה מדהימה. מהרגעים הראשונים היא מאוד נוגעת ללב, שקטה, כמעט מכונסת בעצמה (כשקרן ידעיה מכוונת את הצילום להתרכז בה גם כאשר יש לה אינטראקציה עם אחרים), ובאופן הדרגתי מאמי תשתנה אל מול עינינו, ונטע אלקיים, בעזרת מחלקת הלבשה מרשימה, תשנה את יציבת הגוף של מאמי, תהפוך ליצור אחר לגמרי. והסרט עובר לאט לאט אל מחוזות טירוף פסיכים. מביקור בבית בושת שבו תמונות של אמריקה, וסגנון בימוי כמעט חלומי, ועד לניסוי לא נורמלי של משרד הבטחון, ומשם לדרמה פוליטית – והכל, אבל הכל, מוביל לסצינה של מבט על מסכי טלויזיה על המציאות, שהיא אולי בלתי נתפסת, אבל היא אלימה, וקשה, ורצחנית, וקיימת. מאוד קיימת.

קרן ידעיה עושה כאן עבודה מדהימה, בלתי נתפסת כמעט. אני בדרך כלל נרתע ממיוזיקלס. אני לא אוהב את הסטטיות שלהם. הסרט הזה נע קדימה כל הזמן, בקצבים משתנים. השירים כאן הם לא לצורך שואו, אלא יש בהם העברת מידע, והסרט הולך עם הסיפור. ידעיה ורסטילית בבחירות שלה בסרט הזה – לרגעים מראה את דודו טסה ותזמורתו עומדים ושרים, מהווים כמו פאוזה דרמטית, ולרגעים השחקנים שרים-מדברים את הטקסט (וגם כשהוא מדובר, הוא מדובר בטקסט שנכתב כשיר, ולא כטקסט שנשמע מדובר, ועדיין, אין רגע זיוף בסרט הזה). לרגעים הסרט הזה ריאליסטי, ולרגעים סוראליסטי, לרגעים כמעט סטנדרטי בבימוי הרגעים שבו, ולרגעים יש בו המצאות בימוי מופלאות (סצינה אחת שעוברת כהבזקים של תמונות סטילס, למשל, או סצינה עם חיילי בדיל, עוד למשל).

"מאמי" הוא סרט מדהים של במאית מאסטרית בשיא כושרה, וכאן היא מטפלת בנושא נפיץ, והתוצאה היא סרט מבהיל ממש, כזה שאני מסתכל בו ורואה את המדינה שלי, את העם שלי, את עצמי, ואני לא אוהב את מה שאני רואה. ועדיין, אני לא יכול להשתחרר מההרגשה שזאת המציאות כאן, בארץ הקודש שאלהים אולי כבר עזב אותה. סרט פסיכי, אבל אולי לא כל כך בעצם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s