הפנטסיה של אריאן: הביקורת

מצב קורונה עדיין נמשך, ועדיין אין סרטים בקולנוע. עוד הזדמנות לנקות את תיקיית "טיוטות". היום בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הפנטסיה של אריאן". לפני כמה שנים, מיד אחרי ההצלחה המפתיעה של "שלגי הקילימנג'רו", נרכש להפצה בישראל הסרט הבא של אותו במאי. מכיוון שהסרט הזה הוא בינוני ואף פחות מכך, הפצתו התעכבה, ומלבד כמה הקרנות סינמטקיות בודדות, הסרט בעצם מעולם לא הופץ. הערב הוא יוקרן בטלוויזיה. הנה כמה מילים עליו:

(שם הסרט במקור: Au Fil d'Ariane)

לפני כמה שנים הגיע למסכינו סרט צרפתי קטן שהפך להצלחה מפתיעה. קראו לו "שלגי הקילימג'רו". וגם אם לא התלהבתי ממנו, הסרט שרובר גידיגיאן ביים אחרי אותו סרט הרבה פחות טוב.

רובר גידיגיאן מגיע ממרסיי, על חופה הדרומי של צרפת. רוב סרטיו מתרחשים בנמל הבית שלו, וברובם הוא מספר על אנשי מעמד הפועלים, ויש בהם אמפטיה גדולה וחמה לאנשים הפשוטים. ב"פנטסיה של אריאן" מנסה גידיאן לתהות על מקומה של האמנות בחייהם של האנשים האלו. והוא עושה את זה באמצעות סיפור שהוא סוג של וריאציה על "אליס בארץ הפלאות". אשה חוגגת יום הולדת 50. אף אחד לא בא, אז היא יוצאת למסע משלה. והיא עוברת הרפתקאות רבות, עד שהחלום מתנפץ.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל הסרט הזה הוא חלום. הי, יש כאן צב מדבר. אבל משהו בחלום הזה לא חלומי. נכון, יש כאן, שוב, את התיאור האנושי, החם, והאוהב של האדם הפשוט. זה נמצא כאן, וזה עשוי, כתמיד, במיומנות. אבל העולם שגידיגיאן בורא הפעם לא אמין. בקולנוע אני צריך להאמין למתרחש, גם אם מדובר בפנטסיית מדע בדיוני שבה חייזרים יורים עלי לייזרים. אם אני לא אאמין לרגע, אני לא אסחף בסיפור. וכאן המשחק של השחקנים פשוט מחריד. מכירים את הרגע הזה שבו שחקן או שחקנית פורצים בצחוק, ואתם מתכווצים בכסא באולם כי אתם מרגישים בזיוף? הסרט הזה מלא ברגעים כאלו. כאילו השחקנים עצמם מתנהגים בחוסר אמון לסיטואציות בהן הם נמצאים. מישהי מדברת עם צב, וזה כל כך מלאכותי. אם היא לא מאמינה בזה, למה שאני אאמין? למה שאני אסחף בקסם של עולם שבו צבים מדברים?ומה על אותו מבוגר שזועק בלילות (הגרסה הצרפתית של "אוולין, אל תלכי…")? מתגבשת כאן חבורה (סימפטית) של דמויות (בגילומם של השחקנים הקבועים של גידיגיאן), אבל התסריט מוביל אותן במעגלים לא נגמרים. הסרט יכול להגמר אחרי חצי שעה, או שעה, או חמש דקות, והכל יישאר אותו דבר. באיזשהו שלב החבורה יוצאת להרפתקאה בעקות זעקותיו של הזקן הזה. למה, ועל מה, ומה קורה שם? לא ממש אכפת לי. קשה לי להאמין שלגיבורת הסיפור באמת אכפת (כי המשחק לא אמין), וכל התכלית של הסרט הזה רק חוזרת על עצמה שוב ושוב.

כי הסרט הזה מלא במוסיקה, ובאמנות, ובשירה. הסצינה השניה בסרט היא היפה בו: אחרי פתיחה גרנדיוזית, עם מוסיקה קלאסית מתנשאת, ואנימציית מחשב עשירה, הסרט עובר לתאר את העם רוקד לצלילי מוסיקה מזרחית בנמל מרסיי. העם. זה כוחו של גידיגיאן. אבל משם הסרט מתדרדר. יש דמות של מבוגר אמריקאי שמקריא שירה, מוסיקת שנסונים צרפתים שמתארת את אהבותיהם של פשוטי העם חוזרת בוריאציות שונות, ולבסוף יש גם הצגת תיאטרון (ובאיזשהו שלב נגמרו השחקנים לבמאי, אז הוא ליהק את נהג המונית מתחילת הסרט לבמאי ההצגה בסוף הסרט). הכל חוזר וחוזר שוב לאותה נקודה: כמה חשובה האמנות בחייהם הקשים של האנשים הפשוטים, אלו שעובדים מבוקר ועד לילה, אלו שמתפרנסים בקושי, אלו הם שצריכים, חייבים, למצוא את הנחמה בקצת אמנות לנשמה.

אבל אין כאן באמת בחינה של מקום האמנות בחיים שלנו. יש כאן רק חזרה שוב ושוב אל אותה נקודה, בלי באמת לספר לנו על התפקיד של האמנות, או להדגים מה קורה בלעדיה.

"הפנטסיה של אריאן" הוא חלום לא חלומי, לא סיוט, לא חמוד, לא מקסים, וכמו הסיפור של אליס, אין בו באמת קשר בין הרפתקאה אחת לאחרת. וכשנמאס, חוזרים לעולם האמיתי. לי נמאס הרבה לפני הסוף.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “הפנטסיה של אריאן: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s