מריונטה: הביקורת

לפי כל הדיווחים, בקרוב, עוד מעט, ממש מעבר לפינה, חוזרים לקולנוע. החדר הגדול והחשוך הזה, עם עוד כמה אנשים, ועוד כמה כסאות, ומסך גדול. וסרט. קולנוע.

בינתיים

יש עדיין כל מיני תחלופות. סינמטק תל אביב מציע, עדיין, כמה סרטים ב-VOD. בין היתר יש שם גם את "מריונטה". אני תמיד בעד צפייה בסרט על מסך גדול, בקולנוע, אבל במקרה של "מריונטה", יכול להיות שהקורונה דווקא עושה חסד עם הסרט הזה. זה לא סרט בשביל לצאת בשבילו מהבית, אבל בצפייה לא מחייבת על מסך קטן, זה דווקא לא רע.

אשה אחת, כתבת צבאית, דורכת על איזושהי יבלת של הצבא, וחייה מתהפכים על פניהם כתוצאה מכך. הלחץ של אנשים בחלונות הגבוהים גורמים לפיטוריה ולרדיפה אחריה בכל מיני דרכים, אבל היא נחושה להגיע לאמת.

וזאת קומדיה.טומי לנג לא יוצר סרטים מושקעים. להיפך. הוא עושה סרטים בעבודת יד, בהפקה עצמית. וזה ניכר ברמה הטכנית הלא ממש משופרת של התוצאה (ב"מריונטה" מדובר בעיקר על עיצוב פס קול רועש שמקשה לעיתים לשמוע את השחקנים), אבל אם מצליחים לצלוח את הקשיים ולסלוח עליהם מגלים הרבה טוב לב ונעימות, כי בעצם ההתמודדות של לנג עם האין-כסף של ההפקה הוא מוצא כמה רעיונות יצירתיים מלבבים ואף מרגשים.

כמו סרט קודם שלו ("פטר השלישי"), גם "מריונטה" נדמה יותר כסיטקום מאשר כסרט קולנוע, ונדמה לי גם שפורמט טלויזיוני (או סטרימינג) יעשה עם הסרט הזה יותר חסד, כי ניכר שהשחקנים, כולם, מאוד נהנו לעבוד עם לנג. הכימיה בין כולם נהדרת (טוב, רובם. הבת קצת מזייפת), ולימור גולדשטיין בתפקיד הראשי מצוינת ומאוד מדייקת בעיקר במעברי מצבי הרוח שהיא מחויבת בהם מהתסריט (שאגב, מתפזר ליותר מדי כיוונים, ויש בו גם חקירה רצינית של מצב חופש העיתונות היום, גם מבט משועשע-ביקורתי על תרבות הריאליטי באדיבות משחקה המוגזם בכוונה והמאוד מלבב של שרית וינו אלעד, וגם דרמה משפחתית על יחסי אמא-בת).

לטומי לנג יש אפילו כמה רעיונות יפים ואפילו פיוטיים (סצינת אהבה של האם כשהבת מנגנת על גיטרה בחדר השני, למשל), ועל הכל שורה אוירה נעימה וכיפית, שלא תמיד מתיישבת עם הסיפור המרכזי, סיפור שחוקר את מצב העיתונות בעידן נתניהו. אי אפשר באמת להתייחס ברצינות לנושאים החשובים שמועלים כאן, כי הכל כאן נעשה בנימה לא מחייבת, חמודה, מצחיקה. כסיטקום זה היה עובר יופי (עם צחוקים מוקלטים, או יותר טוב, עם קהל באולפן), אבל כיצירה שלמה שבאמת מנסה לגרות את המחשבה זה לא באמת מחזיק מים. ועם זאת, גם שעה וחצי נעימות ונחמדות זה משהו, במיוחד אם באים להקרנה עם נימה סלחנית מראש על הקשיים הטכניים. סרט חביב, בסך הכל, גם אם לא מאוד חשוב או משמעותי.

נ.ב. דנה ברגר בבגרותה מרשימה יותר מאשר בצעירותה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s