פרסי אופיר 2020: התחלה (בערך)

אתר האינטרנט של האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן היום עם רשימת הסרטים בתחרות פרסי אופיר לשנת 2020. כמו כן, לרשימה צורף מכתב מאת אסף אמיר, יו"ר האקדמיה, ומאת נעמי מיכאלי, מנכ"לית האקדמיה.

במכתב הם מציינים שהם אמנם מבינים שהמצב עדיין לא ברור, ושהמחשבה הראשונית היא בכלל על הפרנסה, ולא על הפרסים, ובכל זאת הם מבקשים לקיים את התחרות, גם אם עדיין לא ברור איך ומה בדיוק. אבל משורה וחצי במכתב אני כנראה מבין מה הסיפור: זאת לא תחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב של השנה. זאת התחרות לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. במכתב כתוב:

חשוב לנו שלא לוותר על שנת 2020. לתת חשיפה לסרטים שנעשו והופצו כמו גם לסרטים חדשים.

אז קודם כל: איזו חשיפה? למי החשיפה? הרי מתוך רשימת 26 הסרטים שבתחרות השנה, רק 7 הופצו לקהל הרחב. עוד 19 ממתינים להפצה. בהתחלה, רק לכמה מאות חברי האקדמיה תהיה גישה לצפייה בהם. בהמשך, בעוד כמה חודשים, שנה, שנתיים, או שלוש (אם בכלל) – לקהל הרחב. בהמשך המכתב נכתב:

בנוסף אנחנו בודקים בימים אלה היתכנות להקדים כבר בשנת 2021 את טקס אופיר לתקופת האביב כדי לאפשר זמן מספיק לקמפיין אוסקר ראוי לסרט הזוכה…ובכך לקדם אף יותר את החשיפה של קולנוע ישראלי בעולם.

כלומר: אנחנו מכוונים את הקולנוע הישראלי החוצה, לחוצלארץ. תושבי ישראל לא חשובים. וזה חבל, כי אני דווקא עוקב אחרי האתר של האקדמיה הישראלית בזמן האחרון, ופרויקט "מובילים קולנוע" בהובלת האקדמיה הישראלית הוא מפעל יפה, שבמסגרתו מאורגנות הקרנות של סרטים ישראלי שונים, חדשים יותר ופחות, במקומות רבים ושונים בארץ, בליווי שיחות עם היוצרים. כך שהאקדמיה כן פועלת להנגיש קולנוע ישראלי לקהל, רק שנדמה לי שהאקדמיה עצמה כאילו מתביישת בפעילות שלה, ואת הפעולות הגדולות שלה היא מכוונת החוצה, במקום לקהל הרחב והמגוון שיבוא לראות סרטים ישראלים בצוותא, בכל המדינה, בבת אחת, מה שייצור דיבור על במאים, שחקנים, וסרטים ישראלים, ויהפוך את הקולנוע הישראלי להצלחה כאן, פה בישראל, ולא רק שם, בחו"ל.

להבנתי, האקדמיה לא מוותרת על ההקרנות המסורתיות, אבל מכיוון שכרגע בתי הקולנוע סגורים, לא נקבע לוח זמנים להקרנות. חברי האקדמיה יוכלו לצפות בסרטים בלינק מאובטח במחשב, אבל אני לא ממש יודע כמה מהם באמת עושים את זה, ואני לא באמת יודע אם רק על הבסיס הזה תתקיים ההצבעה.

ובכל זאת, מהם הסרטים הבולטים ברשימה?

ראשית, אלו שכבר הופצו:

"אלוהי הפסנתר" (בימוי: איתי טל) –  לא מאוד התחברתי לסרט הזה, אבל נעמה פרייס היא בהחלט אפשרות ראויה למועמדות לפרס המשחק.

"המוסד" (בימוי: אלון גור-אריה) – הלהיט המאוד מאוד מאוד מצחיק ומצליח מהקיץ שעבר. מאוד חיבבתי את הסרט, ושמחתי בהצלחתו הקופתית בשנה שעברה (למרות שהייתי בטוח שהוא יביא לקופות אפילו יותר ממה שבאו לראותו), ולמעשה, צפיתי בסרט בשנית כשהוקרן לאחרונה בטלויזיה, וצחקתי שוב, אבל, עם כל הכבוד, זה לא סרט לתחרויות ולפרסים לטעמי. אין לו מה לעשות באופיר.

"מחילה" (בימוי: חנן סביון, גיא עמיר) – גם הסרט הזה הצליח מאוד. אני פחות התלהבתי, אבל חיבבתי אותו יותר מאשר את "מכתוב".

"עכביש ברשת" (בימוי: ערן ריקליס) – הסרט הזה לא כשיר לאוסקר בשפה זרה, כי הוא דובר אנגלית ברובו, ועל כל מקרה, הוא חלש ולא ממש עובד.

"המתים של יפו" (בימוי: רם לוי) – הסרט הזה היה על המסכים מעט זמן, ולא הספקתי לראות אותו, אבל גם הביקורות המלטפות שהוא קיבל ציינו שהסיפור המרכזי כאן יפה והומני, אבל הסיפור המשני, שמשיק לסיפור הראשי, מגושם, ומחובר לסרט בצורה צולעת. אם יתאפשר לי, אני ארצה להשלים את הצפייה בו, אבל בלי הרבה ציפיות, ולהערכתי, גם בלי הרבה סיכויים באופיר.

"הרפתקה בשחקים" (בימוי: ליאור חפץ) – הסרט הופץ בקיץ שעבר כסרט ילדים, ודילגתי עליו כי חשבתי שמדובר בסרט אינפנטילי כמו עוד כמה שכבר הופצו לפניו (למשל: גויאבות). מתגובות ששמעתי, הבנתי שמדובר דווקא בסרט לא רע בכלל, ועדיין לא מצאתי בי עניין ללכת לראות סרט שלפחות לפי ההפצה שלו היה נישתי מדי, לנוער בחופשה. גם כאן, אולי ארצה להשלים, אבל גם כאן, בלי הרבה ציפיות, ובלי הרבה סיכויים בתחרות.

"המחשמלים" (בימוי: בועז ארמוני) – במקרה של הסרט הזה חוויתי חוסר מזל. הוא הוקרן בפסטיבל חיפה בשנה שעברה, אבל לא יכולתי להיות בהקרנה בגלל ענייני עבודה, ואח"כ הסרט הופץ מסחרית, ולא יכולתי לראות אותו כי הייתי בחו"ל. כשחזרתי, הסרט כבר ירד מהמסכים. הביקורות לא אהבו את הסרט, ואני לא מצפה להרבה ממנו, אבל עדיין הייתי רוצה לראות את מה שנראה לי, על פניו, כסרט חביב אבל זניח (ואולי אופתע לטובה, ועם זאת, אני עדיין מעריך שאין לו סיכוי בתחרות).

בנוסף ל"מחילה", "עכביש ברשת", "המוסד", ו"אלוהי הפסנתר", יש ברשימה עוד 3 סרטים שכבר ראיתי:

"אפריקה" (בימוי: אורן גרנר) – סרט קטן, פצפון, חביב, אבל גם כזה שלא באמת השאיר עלי רושם. ועם זאת, מועמדות למאיר גרנר בתפקיד הראשי היא בהחלט אפשרות שראוי לשקול. ראוי לציין שהסרט הזה כבר עשה סיבוב פסטיבלים בינלאומי יפה (כולל בטורונטו בשנה שעברה), כך שבעולם כבר מכירים אותו (אם חושבים על האוסקר, יש לזה משקל. אולי).

"ככה את אוהבת" (בימוי: לימור שמילה) – סרטה הקיצוני והבוטה של שמילה הרתיע את רוב הצופים בו בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. לצערי, לא אהבתי אותו.

"הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט" (בימוי: לודי בוקן) – הסרט הזה שינה שם (במקור קראו לו בפשטות: נלסון), אבל הקרנתו בפסטיבל חיפה בשנה שעברה היתה כל כך מביכה, עד שלא באמת כדאי להשקיע בו זמן.

ובכל זאת, מיהם הסרטים המובילים לזכיה בפרס?

"אחד בלב" (בימוי: טליה לביא) – 6 שנים אחרי "אפס ביחסי אנוש", חוזרת טליה לביא בסרט שנדמה פחות קומי, אבל לא פחות מלא בשאר רוח. רן דנקר ואביגיל אריאלי בסרט שבודק זוג נשוי טרי שמתחיל לריב ולגלות סודות שונים במהלך לילה אחד בירושלים. לפני הקורונה, כל מי שדיברתי איתו אמר לי שכל תעשיית הקולנוע בישראל מצפה לסרט הזה. לפני הקורונה גם היה לסרט הזה כבר תאריך הפצה (הוא היה אמור להיות מופץ ביוני). הוא גם היה אמור להיות מוקרן בטרייבקה, אבל הפסטיבל ההוא פינה משאבים לכיוון הדיגיטלי, כך ש"אחד בלב" ויתר (לטעמי, בצדק).

"הנה אנחנו" (בימוי: ניר ברגמן) – חלק מהליין-אפ הרשמי של פסטיבל קאן, שלא מתקיים השנה, אבל כן ינסה לקדם את הסרטים בליין-אפ שלו. ברגמן הוא אחד מהבמאים הכי טובים שיש בישראל לטעמי (בשנה שעברה הוא זכה בפרסים על סדרת טלויזיה מאוד מרגשת שלו, "רק להיום", וברקורד שלו יש גם את "בטיפול" המצוינת, "כנפיים שבורות" שמאוד אהבתי, "יונה" שקרע לי את הלב, וזה רק בשליפה. הוא עשה עוד כמה). "הנה אנחנו" ממשיך את הטיפול של יצירות ישראליות באנשים מוגבלים ("על הספקטרום", "פלפלים צהובים", "שרוכים"), ובו סיפור על אבא ובן אוטיסט (שי אביבי בתפקיד האבא. אביבי בשנים האחרונות מתברר כשחקן דרמטי מעולה. ראו "שבוע ויום", למשל) שיוצאים למסע אחרון לפני שהבן אמור לעבור לגור בבית המיועד לגברים צעירים עם צרכים דומים לשלו.

"הלילה הזה" (בימוי: נדב שירמן) – שנה אחרי שסרט שגלגל כרוניקה של רצח זכה בפרס האקדמיה (לא אהבתי את "ימים נוראים", אבל הייתי במיעוט, מסתבר), מגיע הסרט הזה, שיגלגל את הכרוניקה של הפיגוע שהיה בקיבוץ משגב-עם, על גבול לבנון, באפריל 1980. שירמן הוא במאי דוקומנטרי מבוסס ("מרגל השמפניה", "הנסיך הירוק") שפה מביים לראשונה סרט עלילתי, ואם הכל יסתדר, הסרט הזה יכול להיות זה שיפתיע, סוג של כבשה שחורה של טקס הפרסים.

"אסיה" (בימוי: רותי פרי-בר) – הסרט הזה לקח חלק בפסטיבל טרייבקה הדיגיטלי השנה, ואף זכה שם בפרסים. וזה כמובן לא מזיק שבתפקיד הבת של אסיה משחקת שירה האס, שם חם מאוד גם בשטח הבינלאומי ("המורדת"). באופן אישי, אני מאוד מסוקרן מהסרט הזה, ושמחתי לראות את הביקורות הטובות של מי שראה אותו בטרייבקה. סיפור על אשה שמתמודדת עם המחלה הסופנית של ביתה בת ה-17. אמור להיות סרט רגיש, עשוי עם הרבה לב, שיכול לאיים על פרסים רבים (בעיקר פרסי המשחק), אם כי אני לא מאמין שיזכה בפרס הגדול.

"ויהי בוקר" (בימוי: ערן קולירין) – אני אף פעם לא מבין כלום מהתקצירים של הסרטים של קולירין. מה שלא אומר שהוא לא יוצר מעניין. התקציר של "ויהי בוקר" מביא אותי לחשוב שהסרט הזה הוא הגרסה הפוליטית של סרט קודם של קולירין – "ההתחלפות". פתאום, ביום אחד, איש אחד מבין משהו אחד על החיים שלו. רק שכאן, זה לא פרופסור באוניברסיטת תל אביב, אלא אזרח ערבי בכפר ערבי בישראל. פתאום הכפר מכותר ו…זהו. מכאן, קולירין כנראה יצלול לתוך נפשו של הגבר הזה. אם זה יהיה כמו "ההתחלפות", אני אולי אחבב את הסרט הזה. אם זה יהיה כמו "מעבר להרים והגבעות", אני פחות אוהב אותו. ועם זאת, קולירין הוא שם עם פוטנציאל להרבה מועמדויות.

ואני אזכיר גם, בקצרה, סרטים חדשים למרקו כרמל, במאי מיומן ("אחותי היפה", "כמעט מפורסמת". בסרטו החדש מככבים נלי תגר ומוריס כהן, שניהם שחקנים נהדרים), למתן גוגנהיים (לא אהבתי את סרטו הקודם, "פרדייס קרוז" אבל בחיי, איזה קאסט יש לסרטו החדש: שלמה בראבא, דבל'ה גליקמן, ג'וי ריגר, גדי יגיל), ולדני רייספלד, שממשיך להסתובב באיזורי פשע, ואם הוא יעשה משהו כמו סרטו הקודם (מאוד אהבתי את "פנתר לבן") זה יכול להיות מעניין מאוד.

ומבט חטוף נוסף ברשימת הסרטים מציין לי עוד סרט אחד מסקרן שנמצא ממש בסוף הרשימה, כי הוא באות ש' – סרט שנקרא "שתיים". סיפור אהבה בין שתי נשים שנכנס לסחרור כשהן מבקשות להכניס ילד למשוואה. הדבר שהכי מסקרן אותי בסרט הזה הוא השם של אחת משתי השחקניות הראשיות – מור פולנוהר, שאני זוכר מאוד לטובה מסדרת הטלויזיה "פרשת השבוע" של רני בלייר. שם היא היתה ילדה. היום היא אשה צעירה, ומאוד מסקרן אותי איך היא התבגרה.

בחלק הדוקומנטרי של התחרות יעניין לראות לאן יגיע הסרט על לאה צמל. אבל בינתיים לא ממש ברור איך תתקיים התחרות הזאת. בגלל הקורונה, הדד-ליין של האקדמיה האמריקאית זז בחודש, אבל הכל עדיין נזיל. תחרות יש. קולנוע, בינתיים, לא כל כך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s