אתמול, ה-26 באוקטובר 2020, התפרסמו בארגנטינה המועמדים לפרס הסוּר (Sur) של האקדמיה לקולנוע לשנת 2019. האקדמיה הארגנטינאית עובדת בדיליי של שנה, וכך, לקראת סוף 2020, הם מעניקים פרסים לסרטים שהוקרנו בקולנוע בארגנטינה בין ינואר לדצמבר 2019 (וכך יוצא שאת אחד הסרטים המועמדים ראיתי בפסטיבל טורונטו 2018. עליו עוד מעט). מצד שני, זה גם יצא לטובה, כי 2020 היא שנת קורונה, ומן הסתם, המבחר קטן הרבה יותר.
בינתיים, אני אסקור כאן את הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה הארגנטינאית, ובראשם
בשנת הקורונה העניינים זזים לאט. יותר משבועיים מאז פרסמתי כאן את המקבץ הראשון, והנה התווספו עוד 10 מדינות למירוץ לאוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. בינתיים יש לנו 20 סרטים ברשימה, ועוד יותר מחודש עד הדד-ליין. אלו הם עשרת הסרטים הנוספים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):
יש דיקטטור בשלטון. הוא עושה את כל מה שהוא יכול כדי לדכא כל התנגדות או ביקורת. בכוח. באלימות. באמצעים חוקיים יותר או פחות. לא, אני לא מדבר (רק) על אתם-יודעים-מי, אלא על הנשיא פארק צ'ונג-הי, ששלט ביד רמה בדרום קוריאה בין השנים 1962-1979. עלילת הסרט שדרום קוריאה שולחת לאוסקר השנה מתרחשת בחודשים האחרונים של כהונתו של צ'ונג-הי, שהסתיימה ברצח הנשיא. הנשיא פארק שולח את משרתו הנאמן, ראש שירותי הבטחון הקוריאנים, לארצות הברית, כדי לסכל כוונה של קודמו בתפקיד לפרסם חשיפה של שחיתויות של הנשיא. הרשות ניתנת לנקיטת כל צעד אפשרי, כולל הקטלני ביותר. בינתיים, בקוריאה, כמה אנרכיסטים מפגינים בדרישה לדמוקרטיה. ממלא מקומו של ראש שירותי הבטחון שנסע לארה"ב מציע להכניס את הטנקים כדי להשליט סדר ברחובות. הסרט עוקב אחר תהליך ההתפכחות של אותו נאמן לנשיא כאשר הוא נחשף לעומק השחיתות של השליט, כמו גם לכוונת הנשיא להשתמש בכוח חסר רחמים כנגד עמו שלו. ההתפכחות מגיעה לשיאה בסוף הסרט (רמז: תנחשו מיהו המתנקש. זה לא ספוילר לסרט. זה מבוסס על אירועים שאכן התרחשו).
אני לא חושב שזה יהיה הימור פרוע אם אומר שדרום-קוריאה לא תזכה השנה באוסקר, מה שלא אומר שהסרט שהם שולחים השנה לשיפוטה של האקדמיה האמריקאית הוא לא מעניין או מסקרן. לפי מה שקראתי על הבחירה הקוריאנית, חלק גדול מהסרט מעניין, אבל דרמטית לא עובד. הביקורות טוענות שהאפקט הדרמטי שלו קצת צולע בגלל העריכה המקבילה בין האירועים בארה"ב ובין מה שקורה בקוריאה, אבל כשמגיע יום ההתנקשות, המתח הדרמטי של השעון המתקתק כנראה עובד בכל זאת.
היום ה-10 באוקטובר שנת 2020. בכל שנה בתחילת אוקטובר הוועדה המטפלת בפרס האוסקר הבינלאומי סוגרת וחותמת את רשימת ההגשות של כל מדינה ושלב המיונים מתחיל. השנה, שנת 2020, היא שנת קורונה. שנה לא רגילה, בה כל התאריכים השתנו. נכון לעכשיו, הדד-ליינים זזו, כך שעד היום רק 10 מדינות פרסמו את הבחירות שלהן לסרטים הלאומיים הייצוגיים לאוסקר. הדד-ליין להגשות השנה הוא 1 בדצמבר (כשכל סרט אמור להיות מופץ מסחרית בבתי הקולנוע באופן פיסי ולא דיגיטלי עד לתאריך 31 בדצמבר).
כבכל שנה אני עוקב אחרי ההגשות של המדינות השונות. מכיוון שמספר ההגשות הממוצע בכל שנה הוא בין 80 ל-90 סרטים, אני מסדר את ההגשות כשהן מתפרסמות במקבצים של כעשרה סרטים בכל מקבץ, כדי שאני אוכל לתת תשומת לב ראויה לכל סרט.
כמו שאמרתי, עד היום התפרסמו 10 בחירות של סרטים. בין העשרה יש סרט אחד שמסקרן אותי במיוחד (שווייץ), ועוד שניים שנדמה לי שיש להם כבר סוג של באז שיכול לעזור להם לעבור לשלב הבא (פולין ובוסניה והרצגובינה). אלו הם עשרת הסרטים הראשונים שעלו אל קו הזינוק (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):
איתן 