אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ ראשון

היום ה-10 באוקטובר שנת 2020. בכל שנה בתחילת אוקטובר הוועדה המטפלת בפרס האוסקר הבינלאומי סוגרת וחותמת את רשימת ההגשות של כל מדינה ושלב המיונים מתחיל. השנה, שנת 2020, היא שנת קורונה. שנה לא רגילה, בה כל התאריכים השתנו. נכון לעכשיו, הדד-ליינים זזו, כך שעד היום רק 10 מדינות פרסמו את הבחירות שלהן לסרטים הלאומיים הייצוגיים לאוסקר. הדד-ליין להגשות השנה הוא 1 בדצמבר (כשכל סרט אמור להיות מופץ מסחרית בבתי הקולנוע באופן פיסי ולא דיגיטלי עד לתאריך 31 בדצמבר).

כבכל שנה אני עוקב אחרי ההגשות של המדינות השונות. מכיוון שמספר ההגשות הממוצע בכל שנה הוא בין 80 ל-90 סרטים, אני מסדר את ההגשות כשהן מתפרסמות במקבצים של כעשרה סרטים בכל מקבץ, כדי שאני אוכל לתת תשומת לב ראויה לכל סרט.

כמו שאמרתי, עד היום התפרסמו 10 בחירות של סרטים. בין העשרה יש סרט אחד שמסקרן אותי במיוחד (שווייץ), ועוד שניים שנדמה לי שיש להם כבר סוג של באז שיכול לעזור להם לעבור לשלב הבא (פולין ובוסניה והרצגובינה). אלו הם עשרת הסרטים הראשונים שעלו אל קו הזינוק (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

פולין: לא ירד עוד שלג לעולם (Śniegu już nigdy nie będzie) – מלגורזטה שומובסקה, מיכל אנגלרט

שומובסקה נחשבת במאית עולה, ובאמתחתה כמה פרסים בינלאומיים חשובים מהשנים האחרונות. אני ראיתי סרט אחד שלה, ולא התלהבתי. הסרט החדש שלה הוא חלק מהליין-אפ של פסטיבל ונציה החשוב, ומקריאה של התקציר שלו, אני לא ממש בטוח אם שומובסקה תדע לטפל במתח המאוד עדין שבבסיס הסרט הזה, שיכול להיות דרמה עדינה ומאוד אנושית, ויכול להפוך גם לסרט פורנו מגוחך. הסיפור הוא על מהגר אוקראיני בפולין המוצא עיסוק כמעסה. הוא משכיר את שירותיו, להבנתי, בביקורי בית בעיירה שבה הוא נמצא בפולין. הקליינטים, תוך כדי קבלת העיסוי, מוצאים בו אוזן קשבת, והוא הופך להיות הכותל המערבי שלהם. השאלה אם זה יגלוש למעשים מיניים מיותרים, או שזה יטופל בעדינות ובכבוד אנושי. הטריילר מוסיף גם אלמנט מסתורי של היפנוזה, אבל אני לא בטוח שהכל מתחבר ליצירה הומוגנית.

חוף השנהב: ליל המלכים (La Nuit des Rois) – פיליפ לאקוט

עלילת הסרט שחוף השנהב שולחת לאוסקר מאוד מזכירה לי את אחד הפרקים מסדרת "סיפורי עמים" האגדית עם ג'ון הרט ז"ל. אבל סדרת סיפורי הרפתקאות לילדים טלויזיונית, טובה ככל שתהיה (והיא היתה טובה מאוד), לאו דווקא מבטיחה שיהיה כאן סרט קולנוע טוב. פיליפ לאקוט צריך לאזן ב"ליל המלכים" אלמנטים פנטסטיים, קסומים, אולי אפילו על טבעיים, עם מציאות קשוחה וקשה של חיים גבריים בכלא ידוע לשמצה בחוף השנהב.

הסרט מתרכז בדמות של בחור צעיר שנתפס ומושם בכלא שנקרא MACA. לפי המסורת בכלא, בלילות של ירח אדום, הוא נבחר לספר סיפור למנהיג הכלא (סטיב טיינצ'ו, ששיחק את דמותו של "ראש העיר" ב"עלובי החיים" הצרפתי בשנה שעברה). הצעיר חייב להמשיך ולעניין את שומעיו עד אור הבוקר, או שגורלו יהיה מוות. אז הוא מספר סיפורי הרפתקאות למינהם (בקליפ שבלינק ניתן לזהות גם את דני לאבאן שהטריף אותנו ב"מנועים קדושים" הפסיכי, הלבן היחידי בכלא האפריקאי הזה).

אז זה כנראה סרט מקסים (התגובות מהקרנתו בפסטיבל ונציה האחרון טובות), אבל אני סקפטי האם הוא באמת יצליח לשלב את שני העולמות, כי רק כך לסרט הזה יהיו חיים מעבר לקסם החביב שבסיפור שבתוך הסיפור.

בהוטן: לונאנה, יאק בכיתה (Lunana: A Yak in the Classroom) – פאוו צ'וינינג דורג'י

בהוטן היא מדינה קטנה באסיה (בין הודו לסין, בערך), ויחסית לעולם היא מסוגרת ולא מקיימת יחסי גומלין עם חלק גדול מהמדינות. בהתאם, גם תעשיית הקולנוע במדינה הזו כמעט ולא מקבלת ביטוי מחוץ לבהוטן. אני בדרך כלל ניגש בחשדנות לסרטים שמגיעים ממקומות שכאלו, מכיוון שלרוב המבע הקולנועי הנראה בהן פרימיטיבי למדי. מבט קל בטריילר של הסרט שבהוטן שולחת לאוסקר השנה מפיג את החששות האלו.

מקריאה על הסרט הזה נדמה לי שמדובר בסיפור שלאדם שראה כמה סרטים בחייו יראה מאוד לא מקורי, ועם זאת, נדמה שהסרט הזה, מעבר לערכיו האקזוטיים המובנים מאליהם, יש בו חוויה נעימה מאוד, סוג של קראוד-פליזר מחמם לב. הסיפור כאן הוא על בחור צעיר מהעיר הגדולה, סטודנט להוראה. הוא לא ממש רוצה להיות מורה, אבל הוא מחויב ללימודים. למעשה, הוא בכלל רוצה להיות מוסיקאי, והוא בכלל מחכה לאישור בקשת הויזה שלו לאוסטרליה. בינתיים, לשנת הלימודים האחרונה שלו, הוא נשלח לסטאז' בכפר מרוחק ומבודד למדי במעלה ההרים. כשהוא מגיע לשם, הוא משתומם אל מול החוסר באינטרנט ובכל אמצעי הנוחות שהוא מורגל אליהם בעיר, אבל חמידותם של הילדים אותם הוא מלמד, והקסם המיוחד של חיי הכפר קונים את ליבו. כשהוא יקבל את הויזה הנחשקת, האם יעזוב?

הסרט נראה ממש חמוד, ועם תוספת של אקזוטיקה וצילומי נוף יפהפיים, הסרט הזה עוד יכול לכבוש לבבות בכל מקום. אולי אפילו באוסקר.

בוסניה והרצגובינה: אידה, לאן (Quo Vadis, Aida) – יסמילה זבאניץ'

יסמילה זבאניץ' זכתה בפרס הגדול של פסטיבל ברלין ב-2006 עם "גרבאביצה", דרמה שהתגלתה כמעניינת אך לא מספיק טובה. גם "בדרכה" מ-2010 לא הלהיב אותי. סרטה האחרון הוקרן לאחרונה בפסטיבל ונציה וזכה לתגובות טובות. ממה שקראתי על הסרט ומהקטע שבלינק, נדמה שיש כאן דרמה מרשימה מאוד שיכולה ללכת רחוק מאוד ולהישאר איתי רגשית לאורך זמן.

אידה משם הסרט היא מתורגמנית לכוחות האו"ם המוצבים בבוסניה ב-1995, בזמן מלחמת האזרחים. כשצבא האויב תוקף, אלפי פליטים בורחים על נפשם, ביניהם גם בן-זוגה וילדיה של אידה. עכשיו היא צריכה לתמרן בין הדרישות הניטרליות של האו"ם לבין הרצון הטבעי שלה לגונן על משפחתה מאיום האויב שלא מכבד את הניטרליות ועלול להרוג את כולם (ואני מעריך שהטרגדיה מגיעה בסוף, כי להבנתי מדובר על סיפור אמיתי שהתרחש בזמן טבח מפורסם במסגרת מלחמת האזרחים ההיא).

"אידה, לאן?" נראה על פניו כדרמה מרשימה מאוד, ועם זאת, עם הרקורד הקודם של הבמאית, אני עדיין ניגש לפרויקט הזה בזהירות.

אוקראינה: אטלנטיס (Атлантида) – ולנטין ואסיאנוביץ'

מהקטע שבלינק אני למד שמדובר כאן, כנראה, בסרט עם הרבה שתיקות, בסרט של התבוננות, ולאו דווקא בסרט שהנראטיב מוביל אותו. אמנם מדובר בהתמודדות עם מצב נפשי, מצב של פוסט טראומה מהמלחמה, אבל אני לא יודע עד כמה ההתבוננות הזאת יכולה להחזיק זמן מסך של 106 דקות. להבנתי יש כאן סרט שמתרחש בעתיד הקרוב (כאילו חסרות מלחמות בהווה), והחייל שבמרכז הסרט עובד במפעל מתכת. כשהמפעל נסגר, הוא פוגש במתנדבת שמאתרת גופות שנקברו בקברי אחים במלחמה, והקשר ביניהם כנראה יעזור לגבר להתמודד עם הטראומות. אולי זה יפה, הסרט הזה, אבל אני לא בטוח כמה הוא באמת מרגש.

טאיוואן: שמש (陽光普照) – צ'אנג מונג-הונג

לטעמי, זה סרט מסקרן במיוחד, בהנחה שהוא ידע שלא ללחוץ בברוטליות על הדמעות, אלא לתת להן לבוא בטבעיות (בכל זאת, זה סרט קצת ארוך. למעלה משעתיים וחצי). "שמש" היא דרמה משפחתית. האבא הוא איש פשוט, מורה לנהיגה. האמא גם אשה רגילה, עובדת במספרה. הבן הגדול הוא גאוות המשפחה, עומד בפני מבחני קבלה גורליים לבית ספר יוקרתי לרפואה. הבן הצעיר יותר הוא הבעיה העיקרית – הוא מסתבך סדרתי בפשע. הצרה האחרונה שלו מביאה אותו בפני שופט. לאבא נמאס, והוא מחליט להתנער מבנו הבעייתי, ואפילו לומר לשופט – שלח אותו לכלא, אולי ככה הוא ילמד. ואחרי שהוא אכן נכלא, פתאום מופיעה על מפתן דלתה של המשפחה הפצועה הזאת בחורה צעירה שהם לא מכירים. מסתבר שהיא בת זוגו של הבן הבעייתי, והיא בהריון…

הטריילר נראה צבעוני ומפתה, הדרמה רק מחכה לתפוס אותי ולרגש אותי, והשאלה היחידה היא האם הבמאי מיומן מספיק כדי לרכך את הדרמה, ולא להכות בכוח בפטישי הבכי, או שהדרמה הזו תהפוך לסרט טורקי, מה שיהפוך אותה למגוחכת ומפוספסת, כי חומר טוב לסרט מרגש יש כאן.

לוקסמבורג: סיפורים מהנהר (Cuentos del Rio) – ג'ולי שרול

לוקסמבורג שולחת לאוסקר סרט דוקומנטרי שמתרחש בניקראגוואה, מדבר ספרדית, ומספר על תושבים שחיים על גדות נהר העומדים להיות מושפעים מיוזמה של איזשהו סיני לבנות תעלה שתחבר בין שני האוקיינוסים ותשפיע על הנהר. בלגן.

להבנתי, יש כאן מבט חיצוני, ויותר מכך, סימבולי בעיקרו, על סיפור סביבתי, ובתוך המבט האמנותי הזה, האנשים הכי חשובים, אלו שהכי מושפעים מהתהליך, הם גם אלו שהולכים לאיבוד בסיפור. כי בתוך המבט החיצוני של הבמאית הזרה יש מבט חיצוני נוסף – של אדם שחוזר אל כפר הולדתו אחרי שנים שלא היה בו. הוא מנסה לארגן הצגה בהשתתפות ילדים מבני המקום כדי להוציא לאור את רגשותיהם בנוגע לחיים שלהם ליד הנהר, ואת חששתוהים בנוגע לשינויים העלולים/ עשויים לבוא כאשר היוזמה הכלכלית הזרה תצא לדרך.

אבל מכיוון שיש כאן מבט חיצוני כפול (של הבמאית, לא בת המקום, ושל האיש שחוזר הביתה), וגם מבט סימבולי שנוגע באמת של הילדים רק דרך מעטפת אמנותית, אז נדמה לי שכל הסרט הזה הוא אולי יפה לעין, אבל מאוד רחוק מלגעת רגשית או לגרות מחשבתית.

גיאורגיה: התחלה (დასაწყისი) – דאה קולומבגשוילי

גיאורגיה בוחרת לשלוח לאוסקר סרט שעל פניו נראה מסקרן למדי: סיפורה של אשה החברה בזרם הדתי המתקרא "עדי יהוה". כמה מחברי הזרם הזה מתגוררים בכפר גיאורגי מרוחק. מקום המקדש שלהם נשרף בפעולת שנאה של קבוצה קיצונית. הסרט מספר על מסעה של גיבורת הסרט, בת הזוג של מנהיג הקבוצה, לעשיית צדק עם מחוללי מעשה השנאה ההרסני.

שתי בעיות יש לי עם מה שקראתי וראיתי לגבי הסרט הזה: אחת היא שהמניע של האשה נדמה לי זר לסיפור: מסעה לעשיית צדק לא נובע מתוך אמונה בתורתה של התנועה, אלא מתוך גילוי עצמי, גילוי נשי, גילוי מיני, תשוקה לעצמאות ולביטוי עצמי. נדמה לי ששני הנראטיבים יתנגשו אחד בשני במקום שיעזרו לדרמה. הבעיה השניה שלי עלתה בעקבות צפייה בקליפ שבלינק: נדמה לי שהסרט הזה, לפחות על פי הדקה וחצי הזאת, מבויים בחשיבות אמנותית מוגזמת וניכרת מאוד, שעלולה להאפיל על הסיפור והדמויות ולהחליש מאוד את הדרמה. בקליפ יש בעצם שני לונג-שוטים סטטיים ארוכים מאוד מאוד מאוד, עם שימוש ניכר בפס-קול כדי לכאורה למלא את הפער. זה יפה לעין, אבל זה בא על חשבון האפקט הרגשי לטעמי.

קוסובו: גלות (Exil) – ויסאר מורינה

קוסובו שולחת לאוסקר סרט שהספיק להשתתף בפסטיבלים בסאנדאנס ובברלין בתחילת השנה לפני שהעולם נסגר. הסרט נראה מעניין ואפילו מרתק, ובכל זאת יש לי הסתייגות.

גיבור הסרט הוא גבר שהגיע מקוסובו לגרמניה, והוא בעצם חי ועובד בגרמניה, ואפילו נשוי לאישה גרמניה (בגילומה של סנדרה הולר, הזכורה לנו כבת של טוני ארדמן). כל מיני אירועים קטנים או גדולים יותר בחייו של גיבור הסרט גורמים לו להאמין שהוא נרדף ע"י מישהו אחד או יותר על רקע המוצא הזר שלו, אבל באותה מידה, זה יכול להיות בראש שלו, הכל יכול להתברר כצירופי מקרים, ואולי הוא בכלל מפתח פראנויה. או שלא?

זאת הנחת יסוד מרתקת לסרט, אבל מכיוון שהסרט מתרחש בגרמניה, נקודת המבט כאן היא חיצונית, ויכול להיות שזה יפגע באפקט הדרמטי. ועדיין, אם יתאפשר לי לראות את הסרט הזה, הוא אכן מסקרן.

שווייץ: אחותי (Schwesterlein) – סטפני שו, ורוניק ריימונד

שווייץ שולחת לאוסקר סרט מסקרן במיוחד שכבר הוקרן השנה בפסטיבל ברלין (ממש רגע לפני שסגרו את העולם), וזכה לביקורות טובות. נינה הוס הנהדרת (המוכרת מסרטיו של כריסטיאן פצולד "ילה", "ברברה", ו"פניקס") היא האחות משם הסרט. היא מחזאית שמצאה אהבה ונסעה אחריו למדינה אחרת (עברה מברלין לשווייץ), הקימה משפחה, והקריבה את עיסוקה (מחזאות) כדי לתחזק את האהבה. אחיה התאום, שגדול ממנה רק בכמה דקות, הוא שחקן תיאטרון. בעבר היא אף כתבה מחזות בשבילו. עכשיו הוא מאובחן כחולה סרטן, והאחות מביאה אותו אליה לשווייץ כדי לטפל בו. דרך העזרה לאחיה היא שבה ומוצאת בה את התשוקה לתיאטרון, והסדקים באהבה שלה מתרחבים. היא מתרכזת כל כולה באהבתה לאחיה החולה, ולא מוכנה יותר לוותר על חייו כמו גם על חייה. זה נראה כמו סרט מרגש במיוחד, למרות, ואולי דווקא בגלל, שלפי מה שאני קורא, הבמאיות לא לוחצות בכוח על דוושת המלודרמה.

עד כאן המקבץ הראשון של הסרטים המקווים להשיג אוסקר לסרט בשפה שאינה אנגלית. אני אמשיך לעקוב אחרי הפרסומים, ואפרסם עוד מקבצים (מה כבר יש לי לעשות…אין בתי קולנוע בישראל בזמן הקרוב).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il