אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ שני

בשנת הקורונה העניינים זזים לאט. יותר משבועיים מאז פרסמתי כאן את המקבץ הראשון, והנה התווספו עוד 10 מדינות למירוץ לאוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. בינתיים יש לנו 20 סרטים ברשימה, ועוד יותר מחודש עד הדד-ליין. אלו הם עשרת הסרטים הנוספים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

דרום קוריאה: משרתו הנאמן (남산의 부장들) – מין הו וו

יש דיקטטור בשלטון. הוא עושה את כל מה שהוא יכול כדי לדכא כל התנגדות או ביקורת. בכוח. באלימות. באמצעים חוקיים יותר או פחות. לא, אני לא מדבר (רק) על אתם-יודעים-מי, אלא על הנשיא פארק צ'ונג-הי, ששלט ביד רמה בדרום קוריאה בין השנים 1962-1979. עלילת הסרט שדרום קוריאה שולחת לאוסקר השנה מתרחשת בחודשים האחרונים של כהונתו של צ'ונג-הי, שהסתיימה ברצח הנשיא. הנשיא פארק שולח את משרתו הנאמן, ראש שירותי הבטחון הקוריאנים, לארצות הברית, כדי לסכל כוונה של קודמו בתפקיד לפרסם חשיפה של שחיתויות של הנשיא. הרשות ניתנת לנקיטת כל צעד אפשרי, כולל הקטלני ביותר. בינתיים, בקוריאה, כמה אנרכיסטים מפגינים בדרישה לדמוקרטיה. ממלא מקומו של ראש שירותי הבטחון שנסע לארה"ב מציע להכניס את הטנקים כדי להשליט סדר ברחובות. הסרט עוקב אחר תהליך ההתפכחות של אותו נאמן לנשיא כאשר הוא נחשף לעומק השחיתות של השליט, כמו גם לכוונת הנשיא להשתמש בכוח חסר רחמים כנגד עמו שלו. ההתפכחות מגיעה לשיאה בסוף הסרט (רמז: תנחשו מיהו המתנקש. זה לא ספוילר לסרט. זה מבוסס על אירועים שאכן התרחשו).

אני לא חושב שזה יהיה הימור פרוע אם אומר שדרום-קוריאה לא תזכה השנה באוסקר, מה שלא אומר שהסרט שהם שולחים השנה לשיפוטה של האקדמיה האמריקאית הוא לא מעניין או מסקרן. לפי מה שקראתי על הבחירה הקוריאנית, חלק גדול מהסרט מעניין, אבל דרמטית לא עובד. הביקורות טוענות שהאפקט הדרמטי שלו קצת צולע בגלל העריכה המקבילה בין האירועים בארה"ב ובין מה שקורה בקוריאה, אבל כשמגיע יום ההתנקשות, המתח הדרמטי של השעון המתקתק כנראה עובד בכל זאת.

אקוודור: ואקום (Vacío) – פול ונגאס

הסרט שאקוודור שולחת לאוסקר נדמה לי כזה שיש בו כוונות טובות, אבל הוא נופל למלכודות קלות מדי. סרט שמנסה לספר על מהגרים, מנסה לחדור אל ליבם של האנשים השקופים, אלו שקל לנו לראות אותם דרך סטריאוטיפים של פשע, ואז הוא נופל בדיוק אל אותם סטריאוטיפים.

ניסיתי לעקוב אחרי התקציר של הסרט בכמה מקורות שונים, והלכתי לאיבוד די מהר. הבנתי שמדובר בשני מהגרים שמגיעים מסין לאקוודור (כנראה בצורה לא חוקית). היא חולמת להמשיך עד לניו-יורק. הוא חולם להישאר ולהביא אליו את בנו בן ה-12 שנשאר בסין. מכאן העלילה תתפצל לעוד כמה דמויות, רובן במילייה העולם התחתון של צ'יינהטאון בעיר גוויאקיל באקוודור (מסתבר שיש כזה), פלוס תבלין רומנטי / ניצול מיני של בוס מאפיה מקומי את הנערה החולמת להגיע לניו-יורק, וכל זה יצטרך במאי מיומן מאוד כדי לקשור את כל החוטים ביחד לכדי סרט שאולי יצליח לחלץ את עצמו מהתסבוכת.

אלג'יר: הליופוליס (⁧‫هيليوبوليس) – ג'אפר גאסם

(בלינק – מצאתי רק כמה טיזרים קצרצרים. זה אחד מהם)

היה לי מאוד קשה לאתר חומר לגבי הסרט שאלג'יריה שולחת לאוסקר. למעשה, אני לא ממש יודע מהו הקו הסיפורי המנחה את הנראטיב כאן. אני כן הבנתי כמה דברים: הסרט הוא דרמה משפחתית. הוא מתרחש במשך כמה שעות ביום אחד גורלי – 8 במאי 1945. באותו יום, באלג'יר, התרחש אירוע הסטורי – במקביל לכניעת גרמניה הנאצית באירופה, האלג'יראים שניסו במשך כמה וכמה שנים להילחם בשלטון הקולוניאלי הצרפתי, מבקשים לנצל את הכניעה הנאצית (שכוללת גם את הכניעה הצרפתית, שהרי משטר וישי הצרפתי שיתף פעולה עם הגרמנים) כדי לדרוש במפגיע עצמאות ושחרור מהשליטה הצרפתית באלג'יר. הצרפתים מגיבים באלימות ואפילו בטבח שנרשם בדברי ימי ההסטוריה האלג'יראית.

להבנתי, בבסיס הסיפור של הסרט יש עימות בין אב ובן. האב מבקש למחות על חוסר השיוויון בין האלג'יראים לבין הצרפתים, אבל הבן לא מאמין שמחאה תשנה משהו, ושהצרפתים לעולם לא יוותרו על האחיזה שלהם באלג'יר. ואז מגיעים אירועי ה-8 במאי 1945, ומביאים גם את הקונפליקט המשפחתי לרתיחה. או משהו כזה. להבנתי (וגם כמו שניתן לראות בטיזרים), הפרודקשן וואליו של הסרט מרשים ביותר. השאלה היא עד כמה התסריט והמשחק מפורטים ומעניקים לדמויות האלו חיים, כך שהם אכן יהיו אנשים שהצופה יוכל להזדהות איתם, ולא כלים ריקים על מנת להעביר מסר פוליטי.

סינגפור: עונת הגשמים (热带雨) – אנתוני צ'ן

יש לא מעט סרטים על מערכות יחסים רומנטיות בין מורים/ מורות לתלמידים/ תלמידות, אבל רובם נוטים לצד הסנסציוני-סקסואלי. נדמה לי ש"עונת הגשמים" נוטה יותר לצד הרגיש והאנושי. סיפורה של אשה צעירה, מלזית במקור, שנשואה לגבר סינגפורי. הם גרים בביתו של האב המבוגר והסיעודי של הגבר. האשה מתוסכלת מהעובדה שהיא לא הצליחה להרות כבר למעלה מ-8 שנים, ומכך שהיא נעזבת לנפשה לטפל באבא של בן-זוגה, בעוד הוא קבור בעבודה ומקדיש לה פחות זמן. היא מלמדת סינית בבית-ספר מקומי, תחום שנחשב נחות פדגוגית. בכיתה שלה נמצא גם בחור צעיר, מופנם, ומבודד חברתית. על רקע הרגשת הריחוק של שניהם מכל העולם שני האנשים האלו מתקרבים, ולפחות לפי הטריילר, מתפתח כאן סיפור אהבה קורע לב, שכמובן נתקל במחסומים ברורים. נדמה כסרט מרתק ומסקרן מאוד.

צ'כיה: שרלטן (Šarlatán) – אגניישקה הולנד

צ'כיה שולחת לאוסקר סרט עם סיכוי גדול מאוד לעבור לשלב הבא, ולו בגלל שהבמאית שלו, שבחודש הבא תחגוג 72, כבר היתה מועמדת בעבר פעמיים לאוסקר. אגניישקה הולנד גם עובדת הרבה מאוד בארה"ב, מביימת בעיקר לטלויזיה שם, ויש לה לא מעט קשרים ומכרים בתעשייה האמריקאית, עובדה שאף פעם לא מזיקה לענייני פרסים.

הולנד מרבה להתעסק בהסטוריה הפוליטית העצובה והמדממת של אירופה במאה ה-20, וגם סרטה החדש, שהספיק להיות מוקרן בפסטיבל ברלין בתחילת השנה לפני שהקורונה סגרה את העולם, עוסק בכך. מבוסס על סיפור של אדם שחי באמת, השרלטן משם הסרט הוא אדם שכנראה יש לו מתת אלוה – היכולת להתאים רפואה אלטרנטיבית המבוססת על צמחים לחולים שהרפואה הקונבנציונלית הרימה ידיים בפני מצבם. רופאים שכאלו, גם אם הם צנועים ומתרכזים בטיפול בפשוטי העם (וגיבור הסרט מחויב להישאר מתחת לרדאר – הסרט רומז לקשר הומוסקסואלי שהוא היה קשור בו), כששמעם של אנשים כאלו מגיע אל גדולי העם, הם הופכים להיות כלי משחק פוליטי. הסרט אמור להתרכז ביכולת של גיבור הסרט, רופא אליל אמיתי או שרלטן, לנווט את עצמו בתוך הסערות הפוליטיות העוברות על אירופה במאה ה-20. הולנד היא במאית מיומנת עם כשרון מוכח, והסרט הזה מסקרן לא רק כמועמד פוטנציאלי לאוסקר, אלא כסיפור שעשוי (כנראה) היטב.

פנמה: מבצע "מטרה צודקת" (Operacìón Causa Justa) – לואיס פרנקו ברנטלי, לואיס פאצ'קו

פנמה שולחת לאוסקר סרט מלחמה. בסוף דצמבר 1989 פלשה ארצות הברית לפנמה, ובסוף המבצע היא לקחה למעצר את שליט פנמה הכל יכול מנואל נורייגה, שהואשם לאחר מכן בבית משפט אמריקאי בהברחות סמים. הסרט "מבצע מטרה צודקת" מספר על הימים האלו מנקודת המבט של פנמה, של המדינה שאליה פלשו האמריקאים הזרים. פנמה היתה אמנם דיקטטורה שדיכאה באלימות את מתנגדי השליט נורייגה, אבל הסרט, לפחות לפי הטריילר המרשים, מסתכל על המבצע הצבאי הזה מנקודת מבטם של האנשים הפשוטים והחיילים הפשוטים שלא ממש יודעים מה פשר הפיצוצים והמתים והצבא והפוליטיקה. נראה סרט מעניין.

קרואטיה: נשארים כיתה (Dopunska nastava) – איוואן-גוראן ויטז

הסיטואציה הבסיסית של הסרט שהקרואטים שולחים לאוסקר היא מצור של בני ערובה. גבר שנמצא בסכסוך עם גרושתו שלא מאפשרת לו לראות את הבת המשותפת שלהם פורץ לכיתה בה לומדת הילדה ביום הולדתה, מביא לה עוגה, ועל הדרך לוקח בשבי את כל הכיתה. מסביב לסיטואציה הזאת כל קרואטיה חוגגת: ראש העיר נמצא לפני בחירות, ומקווה להשתמש באירוע הזה כדי לחזק את מעמדו הפוליטי; עיתונאי רשת מבקש לסקר את המאורע, ועל הדרך להשיג טראפיק משמעותי לאתר שלו; אחד השוטרים שהוזעקו לטפל באירוע הוא גם אבא של אחד הילדים בכיתה השבויה. וגם האשה שאיתה יש לשובה סכסוך, אם הילדה שעליה הם רבים, נמצאת שם בחוץ. ועוד פרט קטן: אחיה של האשה הזאת הוא היריב העיקרי של ראש העיר בבחירות.

אז הסרט הזה, מסקרן ככל שיהיה, יקום וייפול על היכולת של הבימוי לנווט את הטון של הסרט בין הסאטירי והמשעשע למותח ואף למחריד ואולי גם לטראגי, ולאחד את כל הסיפורים השונים ליצירה הומוגנית.

אלבניה: דלת פתוחה (Derë e hapur) – פלורנץ פאפאס

אלבניה שולחת לאוסקר סרט שעל פניו נראה שמגיע מכוונה כנה לספר על עוול שהשמרנות אחראית לו, אבל נדמה לי שהשימוש שהתסריט עושה בנוסחה שחוקה עלול לפגום באפקט הדרמטי. הסיפור הוא על שתי נשים: אחת נשואה עם ילד, והשניה היא אחותה. הנשואה באה לאסוף את אחותה שחזרה מאיטליה. האחות הזו לא נשואה, ובהריון. היא חשבה על הפלה, אבל נמלכה בדעתה. הנשים (והילד הקטן) נוסעות לפגוש את אביהן בכפר מרוחק. האב שמרן חמור סבר, והן מפחדות מתגובתו להריון הלא מתוכנן של הלא נשואה. כדי לפתור את הבעיה, הן מבקשות מחבר ותיק שיתחזה לבן זוגה של ההריונית לפחות כדי להתל באב וכדי לצאת בשלום מחרון אפו הצפוי. מצפיה בטריילר נדמה לי שיש כאן משחק טוב וקצב טוב, רק שאני מקווה שהאלמנט של ההתחזות לא הופך את הדרמה הזו למעין קומדיה שלא בכוונה.

פלסטין: עזה אהובתי (غزة حبيبتي) – טרזן ועראב נאסר

הפלסטינים שולחים לאוסקר סרט שלוקח את "המצב" ומעביר אותו לרקע, ואת מקומו במרכז הבמה תופסת האנושיות המתוקה-מרירה. סיפור אהבה בין שני אנשים המתקרבים לגיל זקנה. במרכז הסרט, דייג רווק בן 60. באחד מהימים הוא מוציא מהמים לא דג, כי אם פסל של אפולו. בין הבירוקרטיה שבה הוא כנראה נאבק כדי להבין מה לעשות עם הפסל לבין חיזוריו המהוססים של הדייג אחרי תופרת מקומית ינוע הסרט הזה, שנדמה שמרוויח בעיקר מהצגות משחק משובחות של שני שחקנים מצוינים: סלים דאו והיאם עבאס. אמור להיות סרט מאוד נוגע ללב. 

רומניה: קולקטיב (Collective) – אלכנסדר נאנאו

בשנה מאוד רזה קולנועית, עם מעט מאוד פסטיבלים של קולנוע, ו/או עם פסטיבלים במהדורות מצומצמות מאוד, בכל זאת ניתן לומר שרומניה שולחת לאוסקר את אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם השנה. ומדובר בסרט דוקומנטרי שאפילו הוקרן במהדורה הדיגיטלית של דוקאביב (שדילגתי עליה. כי היא היתה דיגיטלית). אמנם סרטים דוקומנטרים מהווים סוגה שפחות מתייחסים אליה באוסקר בדרך כלל, אבל אולי אחרי ש"ארץ הדבש" מצפון מקדוניה היה מועמד לאוסקר בשנה שעברה, תקרת הזכוכית הזאת כבר נשברה.

לפי כל מה שקראתי על הסרט הזה, מדובר בסרט משובח, אבל גם בסרט חשוב מאוד. בימים שהעיתונות מותקפת על ידי שליטים מטורפים וצמאי כוח בכל העולם (בארצות הברית, בישראל, למשל), "קולקטיב" הוא שיר הלל לעיתונאות החושפת שחיתויות בעוצמות מטורפות. שריפה קטלנית במועדון "קולקטיב" שהותירה אחריה עשרות קורבנות היא רק פתח לסיפור שמערב שחיתויות ממשלתיות, והסרט עוקב אחרי העיתונאים החוקרים את הסיפור הזה. לא ראיתי את הסרט, אבל הוא אמור להיות אחד החזקים במירוץ לאוסקר השנה.

עד כאן המקבץ השני. אני אמשיך לעקוב אחרי הפרסומים, ואפרסם עוד מקבצים (מה כבר יש לי לעשות…אין בתי קולנוע בישראל בזמן הקרוב).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il