אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ שלישי

שבוע ויום עברו מאז פרסמתי כאן את המקבץ הקודם, וכבר הצטרפו לרשימה עוד 10 סרטים, וביחד עם המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני) כבר יש לנו 30 סרטים במירוץ לאוסקר לסרטים שאינם דוברים אנגלית. אלו הם עשרת הסרטים שנוספו בשבוע האחרון (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

אוסטריה: מה שרצינו (Was wir Wollten) – אולריקה קופלר

אוסטריה שולחת לאוסקר דרמה שדנה בנושא מעניין, רק שנדמה לי שבסרט הזה יש משהו מאוד מאולץ, חסר תוקף אמיתי. הסיפור הוא על זוג נשוי שלא מצליח להרות. אחרי כמה טיפולי הפריה כושלים הם לוקחים הפסקה, ונוסעים לחופשה בסרדיניה. דווקא שם הם פוגשים עוד זוג אוסטרי. להם כבר יש ילד. ודווקא במקום הנייטרלי הזה, המתחים עולים אל פני השטח.

נדמה לי שהקונפליקטים בסרט לא נוצרים בצורה אורגנית, אלא, להרגשתי, יש בהם משהו מלאכותי, שנוצר לצורך הסרט, ולא מתוך מצוקה אמיתית. זה לא "בשורות טובות" פה. מה גם שהשחקן הראשי, אחד בשם אליאס מ'בארק, ראיתי אותו בסרט אחד, ולא מאוד התרשמתי. הוא מסוג הבחורים הנאים לעין, שמחצינים את רגשותיהם, אבל לא באמת נותנים לי להרגיש את מה שהדמות שלהם מרגישה. תוסיפו לזה את העובדה שאולריקה קופלר היא עורכת שמביימת כאן לראשונה (כלומר: היא חסרת נסיון בבימוי), ואת העובדה שהסרט הזה כבר טבע בים האינסופי שנקרא נטפליקס, כך שאני מאוד סקפטי בנוגע לאיכויות הדרמטיות של "מה שרצינו".

יפן: הבוקר מגיע (朝が来る) – נעמי קוואסה

נעמי קוואסה בת ה-51 היא במאית עם נוכחות קבועה בפסטיבלים החשובים העולם כבר קרוב ל-15 שנה, ועם זאת, ראיתי רק שני סרטים שלה – אחד היה חביב בעיניי ("אן"), והשני בלתי נסבל ("אל האור"). נדמה לי שקוואסה דואגת לסגנן את הסרטים שלה הרבה יותר מדי, וזה בא על חשבון הסיפור והדמויות (היה קצת מזה גם ב"אן"). בסרטה האחרון קוואסה מספרת סיפור על עימות בין שתי נשים, והסיפור עמוס ברגשות מלודרמטים עזים מאוד, ונדמה לי שטיפולה הבימויי של קוואסה בנראטיב רק מעצים את המלודרמה ולוקח אותה למקומות מגוחכים ולא נעימים לצפייה.

הסיפור ב"בוקר מגיע" (כמו בסרט האוסטרי) נוגע לזוג צעיר שלא מצליח להרות. הזוג חשוך הילדים מחליטים לאמץ ילד שנולד לבת 14. שש שנים לאחר מכן, הילדה-עכשיו-אשה דופקת על דלתם של הזוג, דורשת את הילד חזרה. להבנתי, הסרט לוקח את הזמן לספר גם על הצד של הצעירה וגם על הצד של ההורים המאמצים, והוא נע קדימה ואחורה בזמן תכופות (וזה סרט ארוך, קרוב לשעתיים וחצי, יש לו את הזמן לעשות את זה), כך שאני מאוד סקפטי עד כמה הבחירה היפנית לאוסקר השנה היא סרט שאני אהיה מעוניין לראות.

גרמניה: ומחר כל העולם (Und Morgen die Ganze Welt) – יוליה פון היינץ

גרמניה ויתרה על "אונדינה", סרטו האחרון של כריסטיאן פצולד, שנתקל בביקורות מהוססות משהו כשהוקרן בתחילת השנה בפסטיבל ברלין, ולמרות זאת אני עדיין מסוקרן ממנו (פצולד הוא מהמובילים בבמאי אירופה היום, ואחד החביבים עלי באופן אישי). במקום זה, גרמניה בוחרת לשלוח לאוסקר סרט שאיכותו הדרמטית, לדעתי, כנראה מוטלת בספק, ועם זאת, האקטואליות שלו עשויה לקדם אותו לכיוון האוסקר המיוחל.

גיבורת הסרט היא סטודנטית צעירה למשפטים בגרמניה של היום. היא לא יכולה לעמוד מנגד אל מול הפגנות ניאו-נאציות, ומצטרפת לקבוצת מחאה כנגד הגזענים. יש שם כנראה גם בחור צעיר שמספק אופק רומנטי (מה שנראה לי מאולץ מדי מבחינה תסריטאית). ואז מתפתח הויכוח – האם ניתן למחות ללא אלימות כנגד צד שמשתמש בעצמו באלימות?. אני חושש שהסרט עם השם הארוך הזה יהפוך את הדיון לדידקטי מדי, והאלמנט האנושי יטופל במגושמות דרמטית, מה שיוריד מאוד את האפקט הכללי. אבל אולי אני טועה, והסרט הזה הוא אולי ממש מצוין…

סלובניה: סיפורים מיערות הערמונים (Zgodbe iz Kostanjevih Gozdov) – גרגור בוזיץ'

קראתי את תקציר הסרט שסלובניה שולחת לאוסקר בכמה מקורות שונים, ולא ממש הבנתי. ראיתי את הטריילר, ולא ממש הבנתי. הנה מה שכן הבנתי: התקופה היא אחרי מלחמת העולם השניה. המקום הוא הגבול בין מה שהיה אז יוגוסלביה ומה שהיה אז (וגם היום) איטליה. שני האנשים במרכז הסרט הם נגר מזדקן ונרגן שאפילו מחלתה של אשתו לא מוציאה ממנו את הצד הרך והאוהב. והגיבורה השניה של הסרט היא אשה שחיה לבדה מאז שבעלה לא חזר מהמלחמה. היא מוגדרת כ"מוכרת הערמונים האחרונה". אני חושב שהם מספרים אחד לשני סיפורים, בעיקר על מה שקרה בזמן המלחמה. אני חושב שהסיפורים האלו, בחלקם לפחות (אם לשפוט מהטריילר) נוגעים בסוריאליזם או בסוג של אגדת עם. ואני חושב שהם אמורים (לפחות) לתת תובנה על "לאן ממשיכים מכאן". אבל גם נדמה לי שהסרט יהיה בנוי מקו נראטיבי שבור, הלוך ושוב בין הסיפורים שהם מספרים לבין ההווה שלהם, בין המציאות לדמיון, עד שאני לא בטוח שאוכל ליצור קשר רגשי עם הדמויות ולהבין מה הסרט הזה רוצה ממני.

קנדה: ילד מוזר (Funny Boy) – דיפה מהטה

דיפה מהטה היא במאית קנדית ממוצא הודי שהיתה מועמדת לאוסקר לפני 15 שנה על סרטה "מים". מאז היא המשיכה לעבוד ללא לאות, וחלק מסרטיה גם הופצו בישראל (לא ראיתי). הסרט החדש שלה יופץ בקנדה רק בדצמבר, ואין לי הרבה פרטים עליו. ממה שהבנתי, כמו רוב יצירתה של מהטה, מדובר בסיפור שמתרחש בהודו (הפעם, בעצם, בסרי לנקה). מדובר בעיבוד לספר מצליח והוא מספר על ילד שמרגיש מוזר, אחר, כי הוא נמשך לנערים ולא לבנות (כלומר – הוא מגלה את מיניותו ההומוסקסואלית בסביבה שמרנית). כמו כן, הסיפור הזה מתרחש על רקע של מתחים פוליטיים ומלחמת אזרחים. אני לא ממש בטוח איך הדרמה הפוליטית והדרמה האישית מתחברות, ומצד שני, אולי המוניטין המוכח של הבמאית בכל זאת יעשה את הסרט הזה מעניין.

אסטוניה: האחרון (Viimased) – וייקו אונפו

מה נשאר לעשות כשאתה חי במקום כמעט נטוש, ערבה עזובה, מושלגת, עצומת מימדים אבל גם ריקה מכל עניין אנושי?

נדמה לי ש"האחרון" מסתכל על ההתנהגות האנושית בריק הזה בתמהון כל כך גדול עד שהוא לא ממש מוצא את שיווי המשקל שלו, לא ממש מרכז את תשומת הלב בנראטיב האנושי, והסרט, נדמה לי, קצת הולך לאיבוד בגלל זה. במרכז הסרט גבר צעיר שאיכשהו שורד בעזרת הברחת גלולות, שתיה מופרזת, והימורים. הוא עובד במכרה פחם, ובעל המכרה חייב להרחיב את המכרה כדי להמשיך את הכרייה, אבל האדמה אליה מבקש המכרה להתרחב שייכת לאביו של גיבור הסרט, והאב מסרב למכור. מצד שני, חבר אחר של גיבור הסרט נרצח, והוא מוצא את עצמו נמשך אל האלמנה. אבל גם בעל המכרה חושק באותה אשה.

אז אלימות, הימורים, ואנשים שבעצם מבזבזים את החיים שלהם, כי מה כבר יש לעשות במקום עזוב שכזה, רק שנדמה לי שאף אחד מחוטי הנראטיב לא מקבל טיפול מעמיק מספיק, ובמקום ליצור תמונה הומוגנית אחת, "האחרון" יהיה אוסף של אפיזודות שנצבעות באלימות קשה. אני לא בטוח שזה סרט נעים לצפיה.

ונצואלה: היו זמנים בונצואלה (Erase Una Vez en Venezuela, Congo Mirador) – אנאבל רודריגז ריוס

ונצואלה שולחת לאוסקר סרט דוקומנטרי שיכול להיות מצד אחד ממש חביב ונעים, אבל איכשהו נדמה לי שהטון המלטף הזה אולי הולך נגד הסיפור שהוא מספר, והאפקט הדרמטי של הסרט ייפגע כתוצאה מכך. הדוקו הזה מספר על חייהם של אנשים בכפר מוזנח בונצואלה. הכפר הזה הוא בעצם אסופת בתים על כלונסאות רעועות המרימות את הבתים האלו לסנטימטרים בודדים בלבד מעל המים, וכך התושבים מתניידים בין הבתים בסירות, והופכים את הכפר הזה לגרסה הענייה של ונציה. מצד אחד, להבנתי, הסרט הזה רוצה להביא את אווירת הכפר ואנשיו, ולפי הטריילר הוא עושה את זה באהבה גדולה (מה שהזכיר לי את "חיות הדרום הפראי"), ומצד שני, הסרט הזה רוצה לספר על מאבק פוליטי להצלת הכפר, אנשיו, ולשיפור משמעותי בתנאי החיים, והמאבק הזה, בין אשה נאמנה לשלטון (בטריילר רואים אותה דורשת מבאי ביתה לנשק את תמונת המנהיג) לבין מורה שמתנגדת לשלטון ודורשת את החלפתו – המאבק הזה, אני חושש, לא ילווה בטון התקיף הדרוש לסרטים מסוג כזה, וכך יתמסמס האפקט הדרמטי. על פניו זה נראה סרט חביב, אבל חסר אדג'.

הולנד: בולאדו (Buladó) – אצ'ה ג'אנגה

הסרט שהולנד שולחת לאוסקר מתרחש באי שנקרא קוראסאו, ע"י חופי ונצאולה. ניסיתי למצוא על זה קצת חומר, ולא כל כך הבנתי, אבל באיזושהי דרך האי הזה נמצא בעצם תחת שליטה הולנדית. בערך. לשפה המדוברת באי (ובסרט הזה) קוראים פאפימנטו. ולמרות שהסרט הזה, לפי מה שקראתי, זוכה בפרסים בהולנד, ולהצלחה קופתית סבירה (בטח אם לוקחים בחשבון את הגבלות הקורונה), נדמה לי שמוקד המשיכה של הסרט הזה לקהל הרחב הוא בעיקר האקזוטיקה, ולא הדמויות או הסיפור. כי לפי הבנתי יש כאן 3 דמויות, אבל הן יותר מייצגות סימבוליות של מצב, ולא אנשים שאני יכול להאמין להם: אחד מהם הוא גבר עם רגליים על הקרקע, אבא חד הורי לילדה חמודה ונמרצת בת 11. והדמות השלישית היא הסבא, אדם המאמין בעולם שמעבר, בקסמים ולחישות שונות. כולם גרים במעין מגרש מכוניות עזוב. הסבא הזקן מרגיש שהוא מתקרב למותו, ומנסה למצוא סימנים בעולם הנסתר שיובילו אותו בדרך החוצה מהעולם הזה, והאבא מנסה להחזיר את הסבא לאדמה. בתווך – הילדה המתבגרת שמנסה למצוא את דרכה בעולם. אז דמות אחת מאמינה, השנייה לא, והשלישית צריכה לבחור. נראה לי קצת סימבולי מדי.

קוסטה ריקה: אפר שחור (Ceniza Negra) – סופיה קירוס

קוסטה ריקה שולחת לאוסקר סרט שעל פניו יכול להיות צנוע ומרגש, אבל אני גם חושש שיש בו שימוש יתר בהבזקים ובלחישות פנטסטיות שעלולות לקחת את הפוקוס ממקומה הריאלי של גיבורת הסרט.

"אפר שחור", לפי מה שקראתי, מספר על נערה בת 13. נערה רגילה בת 13, עם כל מה שזה אומר – אהבות ראשונות, לחצים בבית-ספר, ובעיות בבית. הנערה יתומה, וקשורה בעיקר לזכרה של האם המנוחה. היא חיה עם סבא, ועם "החברה המיוחדת" של סבא, איתה יש לנערה יחסים של אהבה-שנאה. כשה"חברה המיוחדת" נעלמת, והסבא מתחיל לדבר על רצון למות, הנערה מתחילה להרגיש שהמוות אופף אותה והיא תישאר לבד בעולם. שהיא תצטרך לעבור התבגרות מואצת.

על פניו, נראה לי שמדובר בדרמת התבגרות מרגשת עם איזון נכון של רגעי שחוק ובכי, רק שלהבנתי יש כאן שילוב של זכרונות מהאמא והבזקים של נחשים וחיות אחרות שאמורים להכניס אותי אל תוך נפשה של הנערה המתאבלת, אל רגעי המצוקה שלה, ואם הבמאית (שזה לה סרט ראשון) תשתמש בהבזקים האלו יותר מדי, זה יקהה את הרגש ויהפוך למרכז היצירה, ובכך יפספס את ההווה ואותי כצופה.

ספרד: החפירה האינסופית (La Trinchera Infinita) – אייטור ארגי, ג'ון גרניו, מארי גואנגה

אייטור ארגי וג'ון גרניו מתחילים לבנות לעצמם פילמוגרפיה מכובדת, לפחות בארץ מוצאם, ספרד. לפני כמה שנים סרט שלהם שנקרא "פרחים לאנה" הופץ בישראל. הסרט שעשו אח"כ, "ענק", זכה ב-10 פרסי גויה של האקדמיה הספרדית. והסרט האחרון שלהם, "החפירה האינסופית", היה מועמד בתחילת השנה ל-15 פרסי גויה (הוא זכה רק באחד. אלמודובר היה הזוכה הגדול). "החפירה האינסופית" הוא סיפור שמתרחש ב-1936, כשגבר אחד (בגילומו של אנטוניו דה לה טורה, מהמובילים בשחקנים הספרדים של היום) שנרדף ע"י השלטונות מוצא מחסה בחפירה חבויה בביתו. בת זוגו שומרת עליו עד שיעבור זעם. הגבר נשאר בחפירה 30 שנה.

הסיפור מעניין, והשחקן אכן מצוין (ראיתי אותו בעבר בסרטים אחרים), אבל אם לשפוט מ"פרחים לאנה", סגנון הבימוי של החבר'ה האלו קר ולא סנטימנטלי, כך שאני סקפטי לגבי הסרט הזה.

עד כאן בחירות של 10 מדינות נוספות. הדד-ליין הוא תחילת דצמבר. יהיו עוד מקבצים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ שלישי

  1. אוסטריה – לסרט עדיין לא הייתה בכורה, אז הוא טרם "טבע", היא תהיה רק עוד יומיים (11 בנובמבר)… אבל כאשר הבכורה של הסרט (אפילו שמדובר בימי קורונה) נערכת בנטפליקס זה אכן מעלה תהיות על איכותו.

    יפן – הסרט יותר מוקר כ"אמהות אמתיות"… אבל זה לא העיקר… העריכה שלו די פוגעת בו וכמעט לא משאירה מקום לנקודת מפנה (המפגש בין האמהות) שמופיע בסינופסיס עד כדי כך שהוא אפילו לא מרגיש כל כך חשוב. שנית, כמות קווי עלילה משניים (דוגמת ריב בו לכאורה מעורב הילד הקטן, יחסים בין האם האמתית עם בחורה נוספת שהכירה בבית-מחסה לנשים הרות ועוד) מאריכים את הסרט ליתר המידה… אז אכן אפשר לוותר, לא שליפנים היו אופציות הרבה יותר טובות השנה.

    גרמניה – נדמה לי שהגרמנים ממש לא רוצים להיות מועמדים לאוסקר וסתם רצו להגיש סרט פוליטי, כי אחרת באמת קשה לי להסביר בחירה ב"ומחר כל העולם", למרות טרם ראיתי (מקווה להשלים במהלך הימים הקרובים), אבל הביכורות די קוטלות… או שאני פשוט מאוהב יתר בסרטו של פטצולד, אבל משום מה די הייתי בטוח שיכול בקלות להביא מועמדות נוספת לגרמניה (אם כי אחרי שבשנה שעברה הייתי בטוח שהיא בכיס של "מחוץ למערכת" לבסוף הסרט אפילו נשאר מחוץ לרשימה הקצרה).

    סלובניה – דווקא לא, סרט קסום, מקווה שיזדמן לך לצפות בו, אבל הוא דורש את הסבלנות, כי אכן לוקח זמן עד שכל החלקים מתחברים יחד.

    קנדה – גם "ילד מוזר" בדומה ל"מה שרצינו" אמור להיות מופץ ישירות לנטפליקס.

    קוסטה-ריקה – הסרט כמעט ומחוסר עלילה, איתי למדי למרות שמאד יפה לעין.

    ספרד – זמין בנטפליקס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s