אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ רביעי

בדיוק שבוע עבר מאז שפרסמתי את המקבץ הקודם, והנה נוספו למירוץ לאוסקר לסרטים שבשפה שאינה אנגלית עוד 10 סרטים, וביחד עם הסרטים במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי) יש לנו כבר 40 סרטים. אלו הם הסרטים שנוספו לרשימה בשבוע האחרון (משום מה, יש כמה וכמה סרטי אימה הפעם. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

מלזיה: רוח רעה (Roh) – אמיר אזוואן

מלזיה שולחת לאוסקר סרט אימה. משהו שלפחות לפי הטריילר נהנה מאוד להמם בויזואליה מדממת, אבל לא בטוח שלדוקטרינת ההלם הזו יהיה כיסוי בדמות סיפור עם אנשים שאני אוכל להתרגש איתם ולפחד עליהם. לפי מה שקראתי, במרכז הסרט אמא חד הורית במקום מבודד מציויליזציה. יום אחד ילדיה מוצאים ילדה עזובה ומביאים אותה הביתה. לילדה הזאת יש נבואות חורבן מפחידות. ואולי אלו הזיות? ואולי אלו הם מקרי רצח והרס שבאמת מתרחשים, בדיוק כמו שהילדה אמרה? ומיהי בכלל נביאת הזעם הקטנה? והאם יהיה לי בכלל איכפת?

אינדונזיה: בחזרה לשורשי הרוע (Perempuan Tanah Jahanam) – ג'וקו אנוואר

גם אינדונזיה שולחת לאוסקר סרט אימה. לפי הטריילר, סרט מדמם מאוד. למעשה, נדמה לי שהסרט הזה כל כך מדמם עד שזו כל המטרה שלו: להמם אותי בויזואליה אדומה שאמורה להפחיד אותי. אני ממש לא בטוח שיהיה לי אכפת מהדמויות.

הסיפור, אם זה משנה, מתרכז בשתי נשים צעירות. הן עובדות כקופאיות ובמקביל מבקשות להגשים חלום ילדות בדמות חנות אופנה. בינתיים, החלום לא כל כך ממריא, והן בצרות כלכליות. אחת הנשים נוסעת לכפר מרוחק, למקום שבו היא נולדה, כדי לבדוק אפשרות של מימוש נדל"ן כחלק מירושה כדי להקל על הצרות הכלכליות. חברה שלה נוסעת איתה. ואז גם מתחילים להתרחש אירועים מוזרים: מסתבר שיש בכפר יותר מדי הלוויות, והן גם שמות לב שאין בכלל ילדים בכפר. ואז הן מגלות למה. ואז, גם, אחת הנשים נעלמת, והשניה נשארת לבד מול האימה המתגברת. הטריילר מנסה להסביר לפחות חלק מהמסתורין, אבל ההתרכזות בהפחדות/ הגעלות על חשבון קשר עם הדמויות די דוחה אותי, ועל כל מקרה, לא נראה לי שיש לסרט שכזה סיכוי כלשהו באוסקר.

גאווטמלה: יבבה (La Llorona) – חאירו בוסטמנטה

סרט אימה שלישי בסקירה הזאת.

קודם כל, לא לבלבל עם סרט אימה אחר עם אותו שם שהוקרן כאן בישראל ב-2019. שנית, גוואטמלה אכן שולחת לאוסקר סרט אימה (אבל אחר). סיפורו של גנרל לשעבר שהיה מעורב בביצוע טבח ורצח המונים של המיעוט משבט המאיה. הגנרל חי עם משפחתו באחוזה גדולה. משרתת חדשה מביאה עמה את רוחות המתים ממעשיו הקודמים של הנגרל, והם מתחילים לרדוף את המשפחה. יכול להיות שהסרט מרשים מאוד טכנית, ואפקטיבי מאוד (כלומר: מפחיד), אבל אני לא בטוח שהוא יעניין אותי.

יוון – תפוחים (Μήλα) – כריסטוס ניקו

הגל היווני החדש המביט על העולם דרך פריזמה צינית ומרושעת למדי נמשך, רק ש"תפוחים", שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל ונציה האחרון תחת מגפת הקורונה, התגלה כסרט יותר מציאותי ממה שהיינו רוצים לחשוב, מכיוון שגם הוא מספר על חיים תחת מגפה.

בעולם שבו משתוללת מחלה הגורמת לאנשים לשכוח את כל מה שהם יודעים (אמנזיה), גבר אחד מתאשפז במוסד שיטפל בו. הטיפול מתרכז ביצירת זכרונות חדשים ע"י תיעוד שלהם בסאונד ובתמונה. ואז פוגש גיבור הסרט אשה שגם היא מטופלת…

אם "תפוחים" דומה לסרטים היוונים מהשנים האחרונות, הוא הכל חוץ ממתוק, ואני נרתע מסרטים כאלו. מצד שני, "שן כלב" (הנורא בעיניי) היה מועמד לאוסקר, אז אי אפשר לפסול את הסיכויים של "תפוחים" (מה גם שכריסטוס ניקו, הבמאי של "תפוחים", היה עוזר במאי על הסט של "שן כלב").

שבדיה: צ'ארטר (Charter) – אמנדה קרנל

לפני 3 שנים ביקרתי בפסטיבל הקולנוע של סידני, אוסטרליה. אחד הסרטים שראיתי שם היה "דם סאמי" השבדי, סיפור על נערה מהמיעוט הסאמי בשבדיה שנחושה להתקדם בחיים למרות הגזענות הטבועה בחברה השבדית כלפי הסאמים. אני זוכר את הסרט מאוד לטובה, בעיקר בגלל המרכז הרגשי המאוד אפקטיבי שלו – השחקנית הראשית, ואכן, בתחילת 2018, "דם סאמי" זכה ב-3 פרסי חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית (כולל פרס השחקנית. כאן כתבתי על זה). בתחילת השנה הגיעה הבמאית של "דם סאמי" עם הסרט השני שלה לפסטיבל סאנדאנס, ומאז ועד היום הסרט הזה זוכה לתהודה לא קטנה, והוא גם נבחר לייצג את שבדיה באוסקר. הסיפור הפעם הוא על זוג נשוי ומסוכסך. השניים נמצאים בתהליכי גירושין, והגבר מפעיל את השפעתו על הגורמים הנכונים כדי להחזיק בילדים. הילדים בינתיים עם האבא עד שהעניינים יוכרעו במשפט, והגבר מונע מהאשה לראות את הילדים בכל מיני דרכים פרוצדורליות. לילה אחד האשה מקבלת טלפון מהילד שלה, שנשמע מפוחד ועצוב. היא נוסעת אל הילדים שלה, ובהחלטה אימפולסיבית בעצם חוטפת את הילדים, ונוסעת איתם לסוג של חופשה, לספרד.

כמו "דם סאמי", גם כאן הגיבורה היא אשה, וגם כאן, אני מניח, יש סאבטקסט למעשי האשה (הפעם – מבט כואב על מעמד האשה במשפט והחוק השבדי). למרות חסרונות מסוימים, מאוד אהבתי את "דם סאמי", ואני מאוד מסוקרן מ"צ'ארטר".

פרו: שיר ללא שם (Canción sin Nombre) – מלינה לאון

אשה צעירה וחסרת אמצעים נכנסת להריון. היא נתקלת בפרסומת של מרפאה שעוזרת בכל מה שקשור ללידה, ללא צורך בכסף, אבל המחיר של השימוש בשירותי המרפאה הזאת גבוה מאוד – הם חוטפים לה את הילדה שנולדה לצורך סחר בילדים. גיבורת הסרט ענייה וחסרת השכלה, אבל האינסטינקטים שלה מביאים אותה אל עיתונאי חוקר שמבקש לבדוק את הסיפור הזה.

הסיפור של הסרט הזה מלודרמטי מאוד, ויש בו פוטנציאל לסרט קורע לב (כפי שאפשר לראות גם בטריילר). למרבה הצער, מלינה לאון הבמאית מתרכזת בעיקר בסגנון הסרט, ופחות בסיפור ובדמויות, ובכך מפספסת דרמה שהיתה יכולה להיות מטלטלת (הנה מה שכתבתי על הסרט כשראיתי אותו בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה).

סלובקיה: דו"ח אושוויץ (Správa) – פטר בבג'אק

עשו כבר כל כך הרבה סרטים על השואה עד שנדמה לי שבשנים האחרונות יוצרי קולנוע ברחבי העולם מנסים למצוא דרכים מקוריות לספר על הזוועה ההיא. אז היה לנו את זוכה האוסקר "הבן של שאול", שהצליח להעביר את הזוועות אל הקהל בעזרת טכניקת צילום ועיצוב סאונד מקוריים. ובשנה שעברה היה את "הציפור הצבועה" הצ'כי (סרט שראיתי ושנאתי), שהשתמש באפקט ההלם כדי לספר על הזוועות. האפקט הזה בעיקר דחה אותי. אם לשפוט מהטיזר טריילר של "דו"ח אושוויץ" (בלינק שבשם הסרט) – גם הסרט הזה משתמש בזוועות האלו כדי להלום בצופה, אבל באותה דרך גם לדחות אותי מלצפות בסרט.

"דו"ח אושוויץ" מספר את סיפורם האמיתי של שני גברים שהיו במחנה ההשמדה הידוע לשמצה והצליחו לברוח ממנו חזרה הביתה, שם הם עמלו על דו"ח שמסכם את החוויה שלהם במקום הנורא ההוא, ואת הדו"ח הזה הם הפיצו בעולם כדי שידעו מה הולך שם (הרי אז לא היו אינטרנט ותקשורת מתוחכמת כמו היום, והחדשות זזו הרבה יותר לאט). הסיפור מעניין, אבל ריח אופורטוניזם עולה באפי כשאני קורא שבכורת הסרט מתוכננת לסוף ינואר הקרוב, עם ציון יום השנה ה-75 לשחרור אושוויץ. אני מאוד חושש מהסרט הזה.

בולגריה: האב (БАЩАТА) – כריסטינה גרוזבה, פטר ולצ'אנוב

לפני כמה שנים ראיתי סרט בולגרי מאוד מרשים שנקרא "הלקח". כל-כך מרשים עד שעניין אותי לראות מה צמד הבמאים של "הלקח" יעשה בהמשך. לרוע מזלי, שני הסרטים שהם ביימו אחרי אותו "לקח" אכן הוקרנו בפסטיבלים בארץ, אבל בגלל כל מיני אילוצים נבצר ממני לראות אותם. וזה המצב גם עם "האב".

להבנתי, "האב" שונה מאוד מ"הלקח". אם הסרט ההוא היה דרמת מציאות, "האב" הוא סוג של דרמה קומית על יחסי אב ובן. גיבור הסרט הוא גבר מבוגר השוכל את אשתו. לאחר ההלוויה הוא שומע מהשכנה שהמנוחה ניסתה להתקשר אליה. בטלפון. הגבר מוכה היגון מאמין בעולם שמעבר, ומבקש מבנו לקחת אותו אל מתקשרת כדי לשאול את אשתו המנוחה מה המסר שהיא רוצה להעביר. והמסע הזה יהווה את עיקר הסרט. נראה כמו סרט חביב מאוד, מצחיק ומרגש.

קניה: המכתב (Barua) – מיה לקו, כריס קינג

גבר צעיר מגלה שסבתא שלו מואשמת בהיותה מכשפה. הוא נוסע אל הכפר שבו הוא גדל, המקום שבו סבתא שלו עדיין גרה, כדי לנסות ולעזור לסבתא שלו להילחם בהאשמות. לאט לאט הוא מבין שההאשמה יצאה בעצם מתוך המשפחה, והמטרה של ההאשמה, כמו שנהוג, מסתבר, בכפר הזה בקניה, היא להשתלט על האדמות שברשות הסבתא עוד בטרם לכתה מן העולם.

נשמע כמו אגדה מרגשת ודמיונית שיכולה להוות תקציר של סרט מרתק. מסתבר שזה סרט דוקומנטרי, ושכל הדמויות אמיתיות, ושכל העניין הזה עם קללות וכישופים עדיין חי וקיים בקניה של היום. אני סקפטי לגבי הסיכוי שלו באוסקר, אבל על פניו, זה יכול להיות סרט מרתק ומרגש.

אירן: ילדי השמש (Khorshid) – מג'יד מג'ידי

אירן שולחת לאוסקר את מה שבעיניי הוא אחד המועמדים המרכזיים לזכייה השנה. מג'יד מג'ידי כבר היה מועמד לאוסקר לפני קצת יותר מ-20 שנה על סרט שנקרא "ילדי גן העדן" (ראיתי. סרט מאוד מרגש). סרטים נוספים שלו הופצו בישראל בעבר, ואף בהצלחה ("באראן", למשל, שהיה גם הוא יפהפה). מג'ידי הוא במאי מיומן מאוד, עם יכולת פנטסטית להוליך סיפור בקצב דרמטי מדויק ולצרף לסרט גם הרבה רגש. סוג של ניר ברגמן בפרסית.

"ילדי השמש" זכה לתגובות טובות מאוד בפסטיבל ונציה האחרון, שם זכה גם בכמה פרסים. הסיפור, להבנתי, הוא על חבורת ילדים מהמעמד הנמוך, שמחויבים לעבוד בעבודות קטנות ואף לגנוב פה ושם כדי להתקיים. סיכוי למצוא אוצר חבוי מאחד את הילדים לכדי משימה מרתקת, אבל האוצר אמור להיות בקרבת בית ספר, והם מחויבים להרשם לאותו מוסד לימודי כדי להתקרב לאוצר. מההיכרות שלי עם העבודה של מג'ידי, ובעקבות התגובות הטובות ש"ילדי השמש" קיבל, קשה לי לראות את האקדמיה האמריקאית מתעלמת מהסרט הזה.

עד כאן עשרה סרטים נוספים. הדד-ליין להגשת סרטים לאוסקר הוא תחילת דצמבר, כלומר שיש עוד הרבה זמן. יהיו עוד מקבצים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s