אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ חמישי

עוד שבוע עבר, ועשר מדינות נוספות הצטרפו לתחרות האוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית, ביניהן גם ישראל, וביחד עם 40 הסרטים שעליהם כתבתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי) יש לנו כבר 50 סרטים במירוץ. אלו הם הסרטים שהצטרפו בשבוע האחרון. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

ישראל: אסיה – רותי פרי-בר

אני סקפטי לגבי הסיכויים של הסרט הישראלי באוסקר, אבל, בלי קשר, אני מאוד מסוקרן ממנו. בסך הכל דרמת יחסים קטנה, אבל יש בה כנראה עולם שלם. נערה צעירה שחולה במחלה חשוכת מרפא ואמא שלה, שמנסה לטפל בה, ועל הדרך להתקרב לבת שלה. שירה האס בתפקיד הנערה היא הפנים המוכרות היחידות כאן, אבל העין שלי נמצאת על הסרט הזה כבר הרבה זמן (יצא לי לשמוע פיץ' של הסרט הזה לפני כמה שנים. כבר הפיץ' עצמו היה מאוד מרגש), ואני מאוד מצפה לראות אותו. בקולנוע.

בלגיה: אושר נשי (Filles de Joie) – פרדריק פונטיין, אן פוליצ'ביץ'

לפני 20 שנה הוקרן בישראל בהצלחה ניכרת סרט שנקרא "יחסים פורנוגרפים" (גם אני ראיתי. ואהבתי). לבמאי של הסרט ההוא קראו פרדריק פונטיין. מאז פונטיין די נעלם (הוא ביים מאז רק 2 סרטים. אחד מהם הופץ בישראל לא בהצלחה. אני זוכר אותו כיצירה מנופחת מאוד, מפוארת מאוד ויזואלית, אבל לא מוצלחת דרמטית). השנה פונטיין הביא סרט חדש נוסף, והפעם נדמה שיש לו סרט לא רע. אמנם אין כאן חידוש גדול – ראיתי כבר סרטים על חייהן של זונות (השם הבינלאומי של הסרט הוא Working Girls), אבל נדמה לי שפונטיין יוצר כאן סרט עם הרבה אוירה ויושר לגבי חייהן של נשים שעובדות בתעשיית המין. במרכז הסרט 3 נשים שעוברות כל יום את הגבול מצרפת, שם הן חיות בדוחק, לבלגיה, שם הן מרוויחות את הכסף הנחוץ, אבל בזנות. אירוע גורלי יחבר את חייהן של השלוש (לפי מה שקראתי, האירוע הזה מתגלה כבר בסצינה הראשונה של הסרט, בה הנשים קוברות בחוץ גופה של גבר).

יותר מכל, הסרט הזה מזכיר לי סרט ספרדי שמאוד אהבתי שנקרא "נסיכות" מ-2005, ובעזרת שחקניות מיומנות (נעמי לבובסקי הותיקה ושרה פורסטיה הצעירה יותר אבל גם המעוטרת מאוד בפרסים משחקות 2 מ-3 הנשים), ובעזרת הצלמת ג'ולייט ואן דורמל, ביתו של ז'אקו ואן דורמל הגדול ("טוטו הגיבור", "החיים על פי ז'ורז'"), הסרט הזה אמור להיות מרגש ואפילו קצת משעשע.

לסוטו: זו לא קבורה, זו תחייה (This is not a Burial, It's a resurrection) – למוהאנג ג'רמיה מוססה

לסוטו היא מדינה קטנה בדרום אפריקה. אני לא חושב שאי פעם ראיתי סרט תוצרת לסוטו. אני לא בטוח שארצה לראות את הסרט הזה, למרות שהוא מדובר למדי בסצינת הקולנוע (המצומקת למדי) של 2020. אשה מאוד מבוגרת מקבלת את הבשורה המרה שבנה נהרג בתאונת עבודה. היא כל כך מיואשת עד שהיא מבקשת את נפשה למות. עם זאת, האשה הזאת מבקשת להחזיק את גורלה בידה גם לקראת מותה – היא מבקשת לארגן את לוויתה עוד בחייה, אבל תושבי הכפר מתנגדים לרעיון. חוץ מזה, באיזור כפר מגוריה מתארגן פרויקט נדל"ן יוקרתי שיחייב את פינוי כל תושבי הכפר. לאשה המבוגרת יש מטרה חדשה בחיים – להיאבק בעשירי וחזקי האומה.

כפי שניתן לראות בטריילר, הסרט נוטה יותר לאוירה ופחות לסיפור, והוא כנראה שם דגש על סגנון ופחות על פיתוח דמויות. עופר ליברגל אהב את הסרט, אבל אני מכיר קצת את הטעם של עופר, והוא בדרך כלל הפוך לשלי, אז אני מניח שאני אשמור מרחק מהסרט הזה.

טורקיה: נס בתא מספר 7 (Yedinci Koğuştaki Mucize) – מהמט אדה אוזטקין

כידוע למי שקורא את הבלוג שלי באופן קבוע, אני סוקר כאן טקסי פרסים של אקדמיות לקולנוע מרחבי העולם. לפני כמה שנים היה מועמד סרט בשם "נס בתא מספר 7" לכמה פרסים בטקס פרסי האקדמיה הקוריאנית. הוא גם זכה ב-4 פרסים. מבקר הקולנוע רון פוגל, שארגן אז את פסטיבל הקולנוע הקוריאני בסינמטקים אף אמר לי שמדובר בסרט מוצלח במיוחד (לא יצא לי לראות). זה היה ב-2013. פלאש-פורוורד ל-2020 – פתאום לפני כמה חודשים, בהתחלת ימי הקורונה, אני רואה שלא מעט אנשים שמגיעים לבלוג שלי מחפשים בגוגל "נס בתא מספר 7". לקח לי זמן להבין מה פתאום כולם נזכרו בסרט קוריאני בן 7. אין לי נטפליקס, אז גם לא ראיתי את הרימייק, אבל מסתבר שמישהו בטורקיה עיבד את הסיפור הקוריאני לשפה הטורקית, ויצר את אחד הלהיטים הגדולים של השנה. בנטפליקס (ובקופות בטורקיה בשנה שעברה. כשעוד היה דבר כזה. קופות).

הסיפור הוא על רפה שכל שנכלא בטעות ועל העזרה שהוא מקבל מחבריו לתא – ביתו הקטנה מוברחת אל תוך הכלא כדי ששניהם יוכלו לטפל אחד בשני. לא ראיתי אף אחת מהגרסאות, אבל להבנתי הגרסה הטורקית עברה "טורקיזציה" – כלומר, האלמנטים המלודרמטים הודגשו מאוד, אבל זה כנראה סרט אפקטיבי מאוד. לא מעט אנשים צפו בו. בנטפליקס.

נורבגיה: תקווה (Håp) – מריה סודאהל

זוג נשוי מקבל הודעה לפיה נמצא אצל האשה גידול סרטני במוח, והמצב הוא כזה שלא ניתן לרפא. לאשה נותרו חודשים ספורים לחיות. הזמן הוא ממש לפני כריסמס, ועכשיו, עם הבשורה האיומה הזאת, הזוג צריך לחזור הביתה לחגיגות החגים עם הילדים.

איכשהו, סרטים שכאלו סוגרים רגשית לא מעט אנשים עוד לפני שראו אותם. מכיוון שהסרט הזה נורבגי ולא טורקי (כלומר, אני מניח שהוא לא "טורקי"), סביר להניח שלצד רגעי עצב עמוק יהיו כאן גם רגעים מתוקים, ואולי אפילו הומור, מה שמקרב את הסיטואציה לחיים, שגם הם בעצם עירוב של שחוק ובכי, ודווקא בגלל זה, קשה יותר להתמודד איתם. אני דווקא נמשך לסרטים כאלו, במיוחד אם יש בהם כשרון מוכח (כאן, סטלאן סקארסגארד הגדול, כוכב סרטיו של לארס פון טרייר ושל האנס פטר מולאנד, בין היתר, בתפקיד בן הזוג).

מונטנגרו: שדיים (Grudi) – מריה פרוביץ'

אני לא ממש מבין את התקציר של הסרט הזה. יש כאן שלוש נשים, בנות 40+, הנפגשות שוב אחרי למעלה מעשרים שנה שלא ראו אחת את השניה את השלישית. המסגרת היא מפגש מחזור של בית-ספר. אחת מהנשים התחתנה בחו"ל עם מישהו זר, וחזרה לארץ עם בן זוגה. השניה נשואה אבל לא מצליחה להיכנס להריון. והשלישית היא ביו-כימאית עם סוד נורא: יש לה סרטן שד. לכאורה התקציר ברור למדי, אני רק לא מבין למה 3 נשים שפעם היו קרובות אבל התפזרו לכל כיווני הרוח (בגלל ש…החיים) – אני לא מבין למה זה צריך לגעת בי רגשית. הרי הן היו רחוקות אחת מהשניה ומהשלישית למעלה מעשרים שנה. התקרבות לכדי גילוי סודות אישיים טראגיים לא מתרחשת פתאום. אני לא בטוח שהפער הרגשי הזה ייפתר בסרט הזה.

פורטוגל: הקשיבו (Listen) – אנה רושה דה סוזה

פורטוגל שולחת לאוסקר סרט שעל פניו נראה לי מרגש מאוד, רק שבאוסקר הזה, אני חושש, יש איתו בעיה.

הסיפור של הסרט נוגע למשפחת מהגרים פורטוגזית המתגוררת בלונדון, ומתקיימת בדוחק. שלושת ילדיהם גרים איתם, כאשר הבת האמצעית סובלת מליקויי שמיעה ונעזרת במכשיר מיוחד. כאשר עולה חשש אצל המורה בבית הספר המיוחד שהילדה סובלת מאלימות בבית, שירותי הרווחה האנגלים נכנסים לפעולה ולוקחים את הילדים מחזקת הורים הפורטוגזים, הנעזבים להילחם בחוק האנגלי למען הצדק והאמת.

הסינופסיס מזכיר את סרטו של קן לואץ' "ליידיבירד", ולמרות שבביקורות שקראתי על "הקשיבו" הבנתי שאנה רושה דה סוזה היא במאית פחות מיומנת מלואץ' הותיק, גם הביקורות האלו לא שוללות את הרגש האמיתי העולה מהסרט. מצד שני, הסרט מתרחש בלונדון ודובר אנגלית בחלק משמעותי מהזמן, כך שהשתתפותו בתחרות האוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית מוטלת בספק.

מקסיקו: אני לא כאן (Ya no estoy aqui) – פרננדו פריאס

מקסיקו שולחת לאוסקר את הזוכה הגדול של טקס פרסי האריאל של האקדמיה המקסיקנית שהתקיים לפני כחודש וחצי (כתבתי על זה כאן). הסיפור הוא על בחור שהוא חלק מלהקת ריקוד שבגלל טעות נאלץ לברוח על נפשו מפחד מכנופיות הפשע. הוא מגיע עד לניו-יורק, אבל כמו שהוא נראה, הוא אאוטסיידר בכל מקום. וזאת הדאגה שלי מהסרט הזה – למרות שמכל מקום אני קולט שהוא סרט אהוב במיוחד על כל מי שראה אותו, הצפיה שלי בטריילר מסמנת לי שגיבור הסרט הוא אחד שבכוונה מוציא את עצמו מהכלל, נמנע בכח מקשר אנושי, ואני לא בטוח שאני אוכל להתרגש מאדם מנותק שכזה. אבל אולי אני טועה, וכל האהבה שהסרט הזה מקבל היא במקומה.

סודן: תמות בגיל עשרים (ستموت في العشرين) – אמג'ד אבו-עלאלה

ילד נולד. שמחה גדולה. בטקס המסורתי שבו ניתן לילד שם, שיח' מקומי מקלל את התינוק – אתה תמות בגיל עשרים. הסרט מלווה את הילד לאורך שנות התבגרותו. האבא לא עומד בלחץ ועוזב. האמא חיה בפחד מתמיד מהמוות. והילד מסתכל תמיד לעתיד בתקווה, למקום שמעבר לקללה. הטריילר מגלה סרט שנראה נהדר, ויש בו הרגשה של אגדת עם כתוספת לאקזוטיקה המובנית בסרט שמגיע מסודן – אמור להיות סרט מסקרן למדי.

רוסיה: חברים יקרים (!Дорогие товарищи) – אנדריי קונצ'לובסקי

אנדריי קונצ'לובסקי הותיק מאוד חזר השנה לפסטיבל ונציה עם סרט שקיבל הרבה אהבה, ונדמה שהוא גם מרתק ומאוד אקטואלי. גם אצלנו יש לא מעט הפגנות, וגם אצלנו יש תחושה שהמשטרה מתנכלת למפגינים. יש אולי גם פחד שזה יגיע לאלימות של ממש. "חברים יקרים" מספר על מקרה שקרה ברוסיה ב-1962. המחירים עולים, המשכורות יורדות, האנשים יוצאים לרחובות להפגין, והמשטרה פועלת באלימות לפזר את ההפגנה. גיבורת הסרט היא נאמנת השלטון, אבל כשהיא מגלה שהבת שלה נעדרת…

לקונצ'לובסקי הסטוריה ארוכה מאחוריו, ואולי עדיין לפניו. הסרט הזה נדמה מרשים מאוד, ולא מן הנמנע שעוד יזכה בפרסים.

עד כאן המקבץ החמישי. יהיו עוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ חמישי

  1. ישראל – לא הייתי ממהר להספיד את "אסיה", למרות שהסיכויים לא גדולים, גם אישית הייתי מעדיף את "הנה אנחנו" (ולדעתי גם היה לו יותר סיכוי באוסקר), לא ש"אסיה" סרט רע וגם די מעטים ישימו לב לבעיה העיקרית בין של הסרט והוא שילוב הכל-כך לא אמין בין רוסית ועברית… כל הדיאלוגים בין אם (אלונה איב) לבת (שירה הס) מתנהלים כאשר האם מדבר רוסית והבת עונה לה בעברית, כעולה (לא חדש) זה צרם לי מאד והוציא אותי מריכוז במהלך הרוב הסרט…

    לסוטו – נראה לי שהטעם שלי יותר קרוב לעופר (למרות שאני גם ממש לא תמיד מסכים איתו) מאשר אלייך, אבל ממליץ לך שלא להפסיד את היהלום הזה.

    נורווגיה – אין כל כך רגעי הומור, אבל גם לא רגעים מלודרמטיים למדי. מצד אחד הקאסט מעולה והסרט באמת שעשוי היטב, אבל מצד שני לא הצליח לסחוף אותי.

    פורטוגל – קודם כל, לא תהיה לסרט בעיה, למרות שאכן יש לא מעט סצנות דוברות אנגלית, בכל זאת בני-זוג מדברים פורטוגזית והסרט מתמקד ברובו בהם (כך שהייתי אומר שהיחס הוא בערך 65-35, לכל הפחות, לטובת פורטוגזית)…. אבל איזה סרט גרוע! הוא מרגיש מזויף כמעט מהרגע הראשון עד אחרון ובאמת שאין לי אף מילה טובה להגיד עליו. זה מרגיש כמו הוצאת דיבה על שירותי רווחה על גבול גזענות סמויה (כל עובדי הרווחה בסרט הם בני-מיועוטים שמנכלים בגיברים לכל אורך הסרט).

    מקסיקו – זמין בנטפליקס והסרט אכן נהדר ודי מהנה לצפייה לא רק לאנשי קולנוע מובהקים.

    סודן – השייח אינו מקלל אותו אלא מנבא את עתידו (כך נהוג) והסרט אכן נהדר.

    רוסיה – אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s