אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ שישי

שלושה ימים בלבד מאז פרסמתי את המקבץ הקודם, וכבר הצטרפו עוד עשרה סרטים למירוץ לאוסקר לסרטים שלא דוברים אנגלית. ביחד עם הסרטים עליהם כתבתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי) יש לנו כבר 60 סרטים במירוץ, ויש עוד מספיק זמן עד הדד-ליין. אלו הם הסרטים שהצטרפו למירוץ בשלושת הימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

מקדוניה הצפונית: ערבה (Врба) – מילצ'ו מלצ'בסקי

מילצ'ו מלצ'בסקי היה מועמד לאוסקר לפני 25 שנים על סרטו "לפני הגשם". כמו הסרט ההוא, גם "ערבה", סרטו האחרון, בנוי מ-3 סיפורים שונים. הפעם מלצ'בסקי מספר על שלושה זוגות שנתקלים בבעיות פוריות. הסיפור הראשון מתרחש בימי הביניים, והוא כמו אגדה מרושעת: זוג שנואש לילדים נועץ באשת כישוף שעושה איתם עסק: אני אעניק לכם יותר מילד אחד, אבל את הראשון שנולד אני אקח לעצמי. הסיפור השני מתרחש בהווה שלנו במאה ה-21, כאשר זוג שלא מצליח להרות מקריב את כל הונו לצורך טיפולי פוריות שבסופו של דבר מצליחים להכניס את האשה להריון עם תאומים, אבל גם בסיפור המודרני הזה יהיה מכשול בסוף הדרך. הסיפור השלישי נוגע לאחותה של האשה מהסיפור השני. גם לה יש בעיות להיכנס להריון, והיא ובן זוגה מחליטים לאמץ. הילד חמוד אבל שקט ולא מדבר, כנראה מתוך טראומה שעבר. ואז הילד הולך לאיבוד…

אני זוכר במעומעם את "לפני הגשם". אני זוכר שזה היה סרט יפה, אבל גם צנוע ולא כזה שמשאיר סימן. אמנם דרושה מיומנות לא קטנה לשילוב של שלושה סיפורים, והרגשות האימהיים יכולים להציף את המסך, אבל אני מניח שגם "ערבה" הוא סרט יפה, אבל לא כזה שבאמת משאיר סימן.

דרום אפריקה: חלומות היער (Toorbos) – רנה ואן רויין

הסרט שדרום אפריקה שולחת לאוסקר מבוסס על ספר באפריקנס של סופרת בשם דלין מתיה שתורגם לאנגלית ולשפות נוספות. "חלומות היער" הוא שמו של התרגום לאנגלית. נדמה לי שעם כל הרצון הטוב, לפחות הסרט שנעשה על פי הספר נוטה לחד-מימדיות מתסכלת המונעת ממני כל קשר רגשי לסיפור.

גיבורת הסרט שמתרחש ב-1930 היא קרולינה, ילדה שנולדה בכפר עני הנמצא בתוך מעבה היער. אביה נהרג מפגיעת ברק כשהיתה בת 7, והאמא שמגדלת אותה קשוחה ואלימה. קרולינה מוצאת נחמה ביער ובעצים עצמם. כשקרולינה גדלה היא מתאהבת ביוהנס, איש עסקים מהעיר הגדולה, ומוצאת בו את המוצא החדש מצרותיה, ואכן היא מתחתנת איתו ועוברת לעיר הגדולה, אבל מעבר לחייה עם הגבר שהיא אוהבת היא מגלה את החיים החדשים שלה כזרים לה, והיא מבקשת לחזור לקסם של היער. קרולינה מגלה שזה בלתי אפשרי, כי פרויקט נדל"ני אמור להרוס את הכפר שלה.

איכשהו נדמה לי שהסרט צובע את סביבת היער בצבעים קסומים, מכשפים, מהפנטים, מזמינים, ואת אנשי העיר כצמאים לכסף ולכוח, וסתם רעים ואכזריים. נדמה לי שהסיפור כאן דיכוטומי מדי, ולא ניתן לגשר על העולמות האלו, גם לא באהבה, שקיימת או אולי לא קיימת.

ליטא: ליטא החדשה (Nova Lituania) – קארוליס קאופיניס

סיפור המעשה של הסרט שליטא שולחת לאוסקר נשמע משעשע. השאלה מה יקרה לסיפור הזה בדרך שלו מהניר לבד הקולנוע. "ליטא החדשה" מתרחש בסוף שנות ה-30 של המאה העשרים. הנאצים אוטוטו מגיעים, ומורה אחד לגאוגרפיה עולה על רעיון חדשני – לבנות מושבה ליטאית חדשה – באפריקה!. הרעיון הוא להעביר את כל הליטאים למקום חדש, וכשהמלחמה תיגמר, לחזור. יופי. רעיון מעניין. עכשיו צריך לארגן ביצוע. איכשהו הוא מצליח לארגן פגישה עם ראש הממשלה, שכמובן מבטל מיד את הרעיון, אבל ככל שהזמן מתקדם, הרעיון הזה ממשיך להתגלגל אצל אנשי השלטון, כשהכוונה במילה "להתגלגל" היא לעבור כל מיני תמרונים פוליטיים של כל מיני בעלי עניין.

כפי שניתן לראות בטריילר, הסרט הוא בשחור-לבן, ועל פי המוסיקה, האוירה מחויכת, כלומר, מדובר בסאטירה קלילה, ואם הבמאי לא ייתן למרכיבים האמנותיים של הסרט (הצילום, העיצוב) להשתלט על הסיפור ועל עיצוב הדמויות, יש כאן סיכוי לסרט מסקרן.

דנמרק: שיכור (Druk) – תומאס וינטרברג

דנמרק שולחת לאוסקר סרט שאני כבר קורא בכל מיני מקומות שהוא המועמד המוביל לזכיה באוסקר השנה. תומאס וינטרברג היה כבר מועמד לאוסקר לפני כמה שנים על "ניצוד" (סרט שזכה להרבה אהבה והצלחה, אבל אני לא ממש אהבתי). אחרי זה וינטרברג ביים את "הקומונה", והסרט הזה כבר כל כך עצבן אותי שנשבעתי לא לראות יותר סרטים שלו. גם את סרט הפריצה שלו לפני יותר מ-20 שנה ("החגיגה") אני לא מאוד מסמפט. והנה השנה חוזר וינטרברג עם אותם שחקנים ועם אותה אהבה ביקורתית לספר סיפור שלי נראה בעיקר אידיוטי, אבל שוב הסרט הזה הופך למועמד מרכזי לאוסקר.

להבנתי מדובר כאן על חבורת גברים, מורים בבית ספר. הם מאבדים את הטעם לחיים, אבל אז, בתור ניסוי, הם מחליטים לשתות אלכוהול בכמויות גדולות, והטעם לחיים חוזר להם, עד שהאלכוהול מתחיל להשפיע גם לרעה. הו. אנשים שמשתמשים בעצמם כמעבדת ניסויים לא מעניינים אותי (גם את הסרט ההוא שבו מישהו החליט לאכול רק מקדונלדס במשך חודש – גם את הסרט הזה לא ראיתי) כי הם אידיוטיים בעיניי. מה גם שנדמה לי שוינטרברג מנסה לנמק את התסריט שלו באיזושהי תורה פילוסופית, מה שהופך את הסרט הזה, לפחות בעיניי, למגוחך אפילו יותר. אני קורא שהסרט הזה מקבל אהבה בכל מקום אליו הוא מגיע. אני אהיה כנראה במיעוט.

ירדן: 200 מטר (200 متر) – אמין נייפה

הסרט הירדני מספר בעצם את הסיפור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני (מנקודת המבט הפלסטינית, כמובן). השאלה היא עד כמה הסרט הזה מעדיף את הזווית הפוליטית על פני הזווית האנושית. ככל שהסרט הזה יעקוב יותר אחרי האנשים ופחות ידבר פוליטיקה, דווקא אז הוא יגרום לי להבין את האבסורד שבחיים שלנו (שלנו= של הערבים והיהודים) כאן (כאן= בישראל ובפלסטין) יחד. מקריאת הסינופסיס של הסרט, אני חושש שהסרט הזה נוטה יותר לכיוון של מנשר פוליטי, ומצד שני, הרגע הזה שבו האבא אומר "לילה טוב" לילדיו (תראו בטריילר) הוא מתוק מאין כמותו.

הסיפור הוא על משפחה שחיה בנפרד. האם והילדים חיים מצד אחד של גדר ההפרדה, והאבא בצד שני. 200 מטר בלבד מפרידים ביניהם, וכל יום האבא עובר במחסום הצבאי כדי להיות עם משפחתו. אבל יום אחד, כשהבן נפצע ומועבר לבית חולים, המסע הזה של 200 מטר הופך לארוך הרבה יותר. נשמע מצד אחד סיפור אנושי מרתק (ובהובלת שחקנים מעולים שכבר הוכיחו את עצמם בעבר – בתפקיד הראשי עלי סולימאן, וגם ג'סאן עבאס הותיק כאן), ומצד שני, ה"200 מטר" הזה יכול להיות אלמנט תסריטאי אבסורדי מדי מכדי להתקיים במציאות. או שלא…

ברזיל: באבנקו: תספרו לעולם מתי הלב והיצירה נדמו (Babenco: Alguém Tem que Ouvir o Coração e Dizer Parou) -ברברה פאז

קראתי קצת על הסרט הזה וראיתי את הטריילר שלו, ולא ממש הבנתי אותו.

הקטור באבנקו היה במאי דרום אמריקאי מפורסם. הוא אפילו היה מועמד לאוסקר. בין סרטיו הידועים: "פישוטה" שהמם את העולם בהצגת העוני בברזיל, ו"נשיקת אשת העכביש", עליו זכה ווילאם הרט באוסקר. באבנקו נפטר לפני כמה שנים בגיל 70. ברברה פאז היתה אשתו.

אז יש כאן סרט דוקומנטרי ביוגרפי על במאי מפורסם, משהו שיעניין בעיקר סינפילים.

ויש כאן סרט דוקומנטרי על שחקנית ובמאית שמנסה להבין מבמאי מפורסם משהו על השקפת עולמו הקולנועית.

ויש כאן גם סרט דוקומנטרי על אשה שסועדת את בן זוגה ברגעיו האחרונים של חייו.

3 סרטים דוקומנטרים במחיר כרטיס אחד, אבל להבנתי, השלושה האלו יבטלו אחד את השני את השלישי, ומה שיצא הוא סרט שלא ישיג אף אחת מהמטרות שלו.

סורינאם: ווירן (Wiren) – איבן טאי-אפין

לכאורה, סרט מעורר השראה. למעשה (כנראה), זה סרט שחולה במחלה של יותר מדי מדינות שאין בהן תעשיה קבועה של קולנוע: הסרטים שכן יוצאים משם מדברים בשפה קולנועית פרימיטיבית מאוד, ראשונית מאוד. כך הקונפליקטים הדרמטיים נוחתים על הראש עם פטיש כבד, איכות המשחק של השחקנים לא קיימת, ועוד כהנה וכהנה. סרט של ימין מסיקה, רק מסורינאם.

הסיפור, אם זה משנה, נוגע לדמות שנקראת ווירן. הוא גדל כילד בסורינאם. הבעיה – הוא חרש. לא שומע. הוא עובר לעיר הגדולה, ואח"כ לארה"ב. בהתבגרותו הוא לומד את שפת הסימנים, ואז הוא מבקש להתקבל לאוניברסיטה בסורינאם. פחחח…לקבל אדם חרש לאוניברסיטה? (תראו את הטריילר. זה בערך מה שאומרים בסרט). אז ווירן תובע את המדינה. ווירן לא מוכן להיות קורבן של אפליה לא צודקת. לא נראה לי שלסרט הזה יש בכלל יכולת לעניין מישהו מחוץ לגבולות סורינאם.

צ'ילה: החפרפרת (El Agente Topo) – מאיטה אלברדי

צ'ילה שולחת לאוסקר סרט דוקומנטרי. לפני כמה שנים ראיתי את סרטה הקודם של מאיטה אלברדי, והוא היה חביב מאוד, אם כי זניח. מכל מה שאני קורא על סרטה החדש של אלברדי, ומצפייה בטריילר, אני חושב שהסרט החדש שלה דומה לזה הקודם, וגם הוא יהיה חביב ומתוק, אם כי קל כנוצה ונשכח למדי.

הסיפור ב"חפרפרת" נוגע לתלונה שמגיעה לידיו של חוקר פרטי – אשה חושדת שאמא שלה, שנמצאת בבית אבות, סובלת מהתעללות מידי מטפליה. החוקר הפרטי נשכר כדי לגלות את האמת. הוא, מצידו, מגייס את גיבור הסרט – איש מבוגר בן למעלה מ-80 כדי שיהיה החפרפרת. הוא מוכנס אל תוך בית האבות כדי לחקור את הנושא, ובינתיים הוא מתערה בחיי החברה של דיירי המקום, והסיטואציות הנוצרות הן חמודות ומשעשעות (או, אמורות להיות, לפחות).

אז זה כנראה באמת סרט חמוד, חם, ואנושי, אבל אני לא באמת חושב שיש לו משקל רגשי שנשאר אחרי הצפייה.

לטביה: סערת נפשות (Dvēseļu putenis) – דזינטרס דרייברגס

לטביה שולחת לאוסקר סרט מלחמה. הם מנסים לתת לסרט הזה את הכותרת "יותר מציאותי מ-1917", אבל לי זה נראה כמו איזשהו מנשר לאומני שמיועד לטפח רגשות פטריוטיים בלבותיהם של הלטבים (תראו את הטריילר עד הסוף. תראו מה הוא אומר שם). "סערת נפשות" מבוסס על ספר שנכתב לפני יותר מ-80 שנה והוחרם על-ידי השלטונות הסובייטים למשך הרבה שנים. הספר, כמו הסרט שמבוסס עליו, מבוסס על חויותיו של יוצרו במלחמת העולם הראשונה, לפני יותר ממאה שנים. בגדול, יש כאן נער שמגויס לצבא ביחד עם אביו ואחיו. אמו כבר מתה, והוא נלהב להילחם, אבל אין לו מושג מה הוא הולך לעבור. מלחמה, אתם יודעים. ואז אבא שלו ואחיו מתים, והוא נשאר לבד. מלחמה, אתם יודעים. אני לא בטוח שהסרט הזה ידבר למישהו מחוץ ללטביה.

פינלנד: טובה (Tove) – זאידה ברגרוט

לכאורה, זה הדבר הכי מגוכח שיכול להיות. סרט ביוגרפי על חייה של טובה יאנסון, האמנית שיצרה את הדמויות המומינים. אני לא באמת בטוח שסרט כזה יכול למשוך את העין של האקדמיה. על פניו. כי אם צוללים קצת אל החומר, אם קוראים על הסרט הזה קצת, הדברים הופכים להיות מסקרנים הרבה יותר.

מתברר שהטובה הזאת יצרה את האמנות שלה מתוך מרד מתמיד באביה, ומתוך רצון מתמיד באהבה שלו, באישור שלו לאיכות היצירה שלה. היא תמיד התעסקה בציור, ואביה היה ידוע כאמן שעוסק בפיסול. הוא זלזל בבחירות האמנותיות שלה. התקופה היתה מלחמת העולם השניה והזמנים שבאו אחרי המלחמה. טובה פצחה ברומן עם פוליטיקאי נשוי, למורת רוחו של אביה, ואז התאהבה באמנית אחרת שלא החזירה לה אהבה, שוב, למורת רוחו של אביה, שלא הבין את הבת שלו. היצירה שלה, המומינים, הביאה לה הכרה, אבל אחרי הרבה ייסורים.

אז כנראה לא ממש אכפת לי שאני לא ממש יודע מה זה המומינים. לפחות על הנייר הסרט הזה מספר לי על ייסורי היצירה באשר היא. וזה כבר יותר מעניין, או לפחות מסקרן.

עד כאן המקבץ השישי. אני לתומי חשבתי שבגלל שנת הקורונה יהיו פחות הגשות השנה. מסתבר שטעיתי. אנחנו עומדים כבר על 60, ויהיו עוד סרטים. יהיו עוד מקבצים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s