אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ שביעי

עוד 4 ימים עברו מאז שפרסמתי את המקבץ הקודם בסדרה, ועוד 10 מדינות הצטרפו למירוץ לאוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. ביחד עם הסרטים עליהם כתבתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי) יש לנו כבר 70 סרטים ברשימה, ועוד היד נטויה. אלו הם הסרטים שהצטרפו למירוץ בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

קולומביה: נשכחים (El Olvido que Seremos) – פרננדו טרואבה

פרננדו טרואבה הוא במאי ספרדי ותיק שיחגוג בעוד חודשיים יום הולדת 66. הוא זכה בשנות ה-90 באוסקר על סרט שנקרא "התקופה היפה בחיי", ולפני כעשור היה מועמד לאוסקר על סרט אנימציה (יפה) שביים שנקרא "צ'יקו וריטה". השחקן הראשי בסרטו החדש הוא חוויאר קאמארה. גם הוא ספרדי. הכרנו אותו לפני כמעט עשרים שנה בתפקיד האח בבית החולים בסרטו הנפלא של פדרו אלמודובר "דבר אליה", ומאז ראינו אותו בכמה וכמה סרטים.

שני הספרדים האלו מספרים סיפור קולומביאני על מעלליו של פעיל זכויות אדם בשנות ה-70 בקולומביה. איכשהו נדמה לי שיש כאן קולנוע מיושן (ניתן לראות בטריילר מעבר לשחור לבן, כנראה בפלאשבקים, וחזרה לצבע), וסרט שקצת מרפרף על כוונות נעלות מבלי באמת לתת ספיציפיקציה לבעיות שגיבור הסרט מבקש לפתור. מה גם שהסרט מסופר מנקודת מבטו של בנו של הגיבור שכותב עליו ספר, כלומר זה סרט על ספר על גיבור. בקיצור, הסרט הזה הוא כנראה הרבה כוונות טובות, אבל בלי באמת הצלחה דרמטית.

הרפובליקה הדומיניקנית: 500 המשוגעים שלי (Mis 500 Locos) – לטיסיה טונוס

כשכמה אנשים המאושפזים במוסד פסיכיאטרי מצליחים לברוח, מנהל המוסד מפוטר, ובמקומו מגיע מנהל חדש. השנה היא 1953, תקופה שבה שולט דיקטטור במדינה. החלשים וחסרי האונים נמצאים בתחתית מעייניו של השליט, אבל המנהל החדש, אחד בשם ד"ר זגלול, מצליח לשפר את התנאים במוסד, כמו גם את איכות הטיפול.

"500 המשוגעים שלי" הוא עיבוד של ספר של ד"ר זגלול שכתב על חוויותיו בשנות ה-50, אבל מכל מה שקראתי על הסרט, כמו גם מצפייה בטריילר, אני לא ממש מבין אם יש כאן התמקדות בסיפורים של כמה דמויות, או יותר באמירה הפוליטית על השגעון שבפנים לעומת השגעון שבחוץ (השם הבינלאומי של הסרט דו משמעי: A State of Madness), ולכן אני לא ממש בטוח עד כמה הסרט הזה יהיה אפקטיבי דרמטית.

קירגיסטן: האצן הקטן (Жөө Күлүк) – מירלאן אבדיקאליקוב

גיבור הסרט שקירגיסטן שולחת לאוסקר הוא ילד בן 12. הוא גר בכפר קירגיזי קטן. הוריו גרושים והוא חי עם אביו השתיין לאחר שאימו עזבה את השיכור לטובת גבר אחר ועברה לעיר הגדולה. בגלל בעיית השתייה הילד ואביו סובלים גם ממחסור במזומנים, מה שהופך את החיים של הילד לקשים עוד יותר, כשבבית-הספר שואלים אותו כל הזמן על תלבושת אחידה שאין לו ועוד כל מיני דברים שעולים כסף. יום אחד הילד משתתף במירוץ בביה"ס ומגיע ראשון. הנצחון כמו גם האפשרויות הנפתחות בפניו להצלחה כאצן, הצלחה שתחלץ אותו מהמציאות האפורה – אלו מאירים את חייו של הילד, כמו גם מביאים אותו לנקודת הכרעה – האם לעזוב את אביו, או להישאר ולהמשיך לטפל בו.

לפני קצת יותר מ-20 שנה, מג'יד מג'ידי האירני היה מועמד לאוסקר על בימוי סרט שנקרא "ילדי גן העדן". סרט מרגש מאוד שגם בו היו ריצה, ילדים, ועוני. אבל מג'יד מג'ידי האירני הוא במאי מיומן שיודע לייצר קצב דרמטי נכון ולרגש מאוד. הטריילר של "האצן הקטן" ערוך נורא (עד כדי כך שקשה מאוד להבין מה קורה), ולפי מה שקראתי על הסרט הקירגיזי, העיקר כאן הוא לא הסיפור אלא האוירה. עם כל הרצון הטוב, לא נראה לי שהסרט הזה מספק את הסחורה.

טוניס: האיש שמכר את עורו (الرجل الذي باع ظهره) – חאוטר בן הניה

טוניס שולחת לאוסקר סרט שכבר היה בפסטיבל ונציה ונהנה מהילה איכותית (ומהופעה של מוניקה בלוצ'י בקאסט), אבל מקריאה על הסרט ומצפיה בטריילר נדמה לי שהסרט הזה בעיקר מתנשא ונוטה להגזמות.

הסיפור נוגע לפליט סורי שמגיע ללבנון ומבקש לעבור לאירופה כדי שיוכל לחיות עם אהובתו. הוא נענה להצעה של אמן לקעקע את הויזה לאירופה על גבו. בכך הוא הופך את עצמו ליצירת אמנות מהלכת, ועולם האמנות מתחיל להשתגע ולהציע הרבה כסף כדי שיוכלו לקנות את היצירה הזאת, את האדם הזה. יש כאן סאטירה מרושעת על עולם האמנות, וסאטירה מרושעת על היחס המתנשא של העשירים והעולם המערבי אל הפליטים העניים. אני חושש שהדמויות מוקצנות כאן מאוד עד לכדי קריקטורות מאוד לא נעימות לצפייה, וגם אם הביקורת מוצדקת, הצגת עולם האמנות והעשירים כחסרי לב לחלוטין מרחיקה אותי מהסרט כי קשה לי להאמין שאנשים, גם עשירים ומתנשאים, יהיו כל כך רעים. אז כמו שאמרתי, אני קורא בעיקר התפעמות מהסרט הזה. אני לא מצטרף לסקרנות.

אוזבקיסטן: 2000 שירים של פארידה (Фариданинг икки минг қўшиғи) – ילקין טויצ'ב

התקציר של הסרט אומר משהו כמו: קמיל הוא גבר שנשוי ל-3 נשים. כשהוא מביא הביתה את האישה הרביעית הבעיות מתחילות. הסרט מתרחש ב-1920 באוזבקיסטן, ולהבנתי הוא כמו תרגיל לוקיישן – כולו מתרחש במקום אחד, הבית המבודד שבו גרה המשפחה הזאת. מהמעט שקראתי על הסרט וממבט בטריילר ברור לי שהסרט נראה נפלא, אבל גם די ברור לי שמדובר כאן בבימוי מאוד גרנדיוזי (גם מבחינת צילום ועיצוב אמנותי, וגם מבחינת הגזמות דרמטיות), כך שההגבלות שהסרט עושה בין מלחמת האזרחים שמתרחשת באיזור באותה תקופה לבין המלחמה בתוך הבית הן מגוחכות, לפחות בסרט הזה, כי הדגש הוא לא על סיפור או על פיתוח דמויות (לפי imdb, לנשים אין אפילו שמות), אלא על האלמנט האמנותי, והוא לבדו לא מספק.

ארמניה: שיריו של שלמה (Սողոմոնի երգերը) – ארמאן נשניאן

הסרט שארמניה שולחת לאוסקר מבקש לספר על השואה הארמנית מלפני יותר ממאה שנה. איכשהו מתברר שאחת החברות המפיקות של הסרט הארמני היא וללונגה פרודקשנס (חברת הפקה אמריקאית שבראשה עומד ניק וללונגה. אבא של ניק וללונגה היה גיבור הסרט "הספר הירוק". ניק עצמו היה המפיק והתסריטאי של הסרט ההוא, וזכה עליו בשני אוסקרים). ולמרות זאת, אחרי קריאה על הסרט וצפיה בטריילר, עם כל העושר שנדמה שיש בסרט, היצירה עצמה נראית חסרת כל תוקף רגשי, מכיוון שהדמויות צבועות כולן בצבע אחד. הטורקים רעים ואכזריים, וגיבורי הסרט הארמנים (וחסידת אומות העולם הטורקית) כולם צחים.

הסרט מספר על שתי ילדות, חברות הכי טובות, שנקלעות למצוקה כשהן גדלות, כי אחת טורקיה והשניה ארמנית. הטורקיה מחביאה את הארמנית ומצילה אותה מהפוגרומים. ויש גם חבר שלישי שיגדל ויהפוך למוסיקאי מפורסם. המוסיקה שלו, להבנתי, ממסגרת את סיפור ההצלה הזה. נדמה לי שמעבר להגזמות דרמטיות אין לסרט הזה ערך מחוץ לקהילה הארמנית.

תאילנד: לזרוק אן לא לזרוק (ฮาวทูทิ้ง ทิ้งอย่างไรไม่ให้เหลือเธอ") – נאוואפול תאמרונגרטנריט

תאילנד שולחת לאוסקר סרט שעל פניו נראה כמו דרמה רומנטית חביבה, רק שנדמה לי שהסרט הזה, על כל כוונותיו הטובות, לא באמת מרגש או מעניין. במרכז הסרט אשה צעירה שחוזרת לתאילנד אחרי 3 שנים בשוודיה. בכוונתה להקים עסק ולשם כך היא זקוקה למשרד. היא רוצה לשפץ את הבית שלה ולהשתמש בו לצרכיה העסקיים, ולשם כך היא צריכה לזרוק הרבה חפצים, כולל החפצים של מי שהיה החבר שלה. אה, הוא. החבר שלה. היא מתמלאת בזכרונות (הו!) ומחליטה להחזיר את החפצים לבעליהם (הו הו!). היא נפגשת שוב עם האקס כדי להחזיר לו את החפצים (הוהוהו!) ומגלה (הוווו) שהוא כבר עבר הלאה, ויש לו חברה חדשה (הוההההה). האם האהבה מפעם תנצח?

איכשהו נדמה לי שהאשה הזו כבר לא נמצאת במקום שהיא היתה פעם. הסיפור הזה שהיה לה נסגר, ויהיה קשה לשכנע אותי שהיא פותחת אותו עכשיו מחדש. אני לא בטוח שהאלמנט הרגשי נמצא כאן. יש כאן אולי רעיון מעניין, אני רק לא בטוח שהוא עובד רגשית.

הונגריה: הכנות להיות יחד לזמן בלתי ידוע (Felkészülés Meghatározatlan Ideig Tartó Együttlétre) – לילי הורוואת

הונגריה שולחת לאוסקר סרט שעל פניו יש בו הנחת יסוד מקסימה. מצפייה בטריילר ומקריאה על הסרט נדמה לי שהסרט הזה נוטה יותר לטפל בהשלכות הפילוסופיות שלו, ומזניח את הסיפור עצמו.

הסיפור הוא על רופאה הונגריה שבנתה לעצמה קריירה באמריקה. יום אחד היא פוגשת רופא הונגרי ומתאהבת. הם קובעים להיפגש באיזשהו גשר בבודפשט. כשהיא מגיעה לגשר, היא מוצאת את אהובה החדש, רק שהוא אומר לה: לא יודע מי את, גברת. מעולם לא נפגשנו.

כלומר, יש כאן דרמה רומנטית, או שאולי דרמה על אישה שמאבדת את דעתה (אהבה כשגעון?), או אולי דרמת מתח. הנחת היסוד הזאת יכולה להתפתח לכל מיני כיווונים מסקרנים. במקום זה, נדמה לי שהסרט הזה, לפחות על פי מה שקראתי עליו, בעיקר נהנה להסתכל על המצב מהצד, לנתח אותו (בטריילר רואים שהאשה מנתחת מוח. רגש מול הגיון, הבנתם?!), ועוד כל מיני הערות על המצב במקום לחיות את המצב.

הפיליפינים: מינדנאו (Mindanao) – ברילנטה מה מנדוזה

המוסלמים הם אנשים טובים. ממש טובים. אפילו לאויב יש רגשות. גם אם יש כמה מוסלמים רעים. רוב המוסלמים טובים. תראו את "מינדנאו". תראו כמה באמת טובים המוסלמים.

בכוונה כתבתי את הפסקה הזאת באינפנטיליות. זה מה שהרגשתי כשקראתי על הבחירה הפיליפינית לאוסקר. מינדנאו הוא שמו של אחד האיים המרכיבים את הפיליפינים. במינדנאו, לפי הסרט הזה, חיה אשה מוסלמית. ולאשה יש ילדה קטנה, בת 4. והילדה חולה בסרטן. והאמא מטפלת בה, לוקחת אותה למקום מיוחד שבו נמצאים ילדים כמוה, חולים בסרטן. במקום הזה הילדים נמצאים בין טיפולי כימותרפיה. בינתיים האשה המוסלמית מלמדת את הנשים האחרות, את האמהות האחרות, איך לרקוד כדי שיוכלו להשתתף בתחרות ריקודים שמתקיימת באי מינדנאו, תחרות שהמצחת בה תזכה בפרס כספי שבו תוכל השתמש כדי לממן את הטיפולים בילדים. לאשה המוסלמית יש גם בן זוג מוסלמי. הוא חייל. הוא נלחם כתף אל כתף עם לא מוסלמים. הוא אפילו מתפלל לעילוי נשמתם של חבריו, אלו שלא שרדו את המלחמה. גם הוא מוסלמי טוב.

"מינדנאו" נראה על פניו מאוד יפה לעין, ולפי הטריילר יש בו שילוב מעניין של אנימציה, אבל לפי מה שקראתי על הסרט, הבסיס הדרמטי לסרט רעוע מאוד במקרה הטוב, ומניפוליטיבי להכעיס במקרה הפחות טוב.

צרפת: שתינו (Deux) – פיליפו מנגטי

צרפת הפתיעה ולא בחרה בסרטו החדש של פראנסואה אוזון (שאמור להיות נהדר, כמו רוב סרטיו), וגם לא בסרטה האחרון של מאיוואן (שמאוד רגשה אותי ב"פוליס" וב"מלך שלי"). גם להיט הנטפליקס "חמודות" לא נשלח לאוסקר. במקום אלו צרפת שולחת לאוסקר סרט ביכורים של במאי לא מוכר ממוצא איטלקי בשם פיליפו מנגטי. ולמרות הכל, לפי כל מה שאני קורא על הסרט, ואחרי צפייה בטריילר, זה כנראה סרט מרגש מאוד.

מדובר על שתי נשים מבוגרות. שכנות במשך עשרות שנים. שתיהן הצליחו לשמור בסוד במשך כל הזמן הזה, חיים שלמים כמעט, את העובדה ששתיהן בעצם נאהבות. כדי להיות ביחד הן בסך הכל צריכות לחצות את המרחק הקצרצר בין הדלת של האחת לדלת של השניה.

ואז זה קורה. אחת מהן מקבלת שבץ. היא לא יכולה לזוז או לדבר. משפחתה, ובעיקר בנותיה, משאירות את השכנה מחוץ לבית. הן הרי לא יודעות את האמת – שדווקא עכשיו אמא שלהן זקוקה לשכנה יותר מכל…ברברה סוקובה הותיקה כאן בתפקיד אחת הנשים, והסרט הזה נראה, על פניו, מאוד מרגש.

עד כאן הסקירה הנוכחית. יש עוד כשבוע לדד-ליין. יהיה עוד מקבץ אחד. לפחות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s