אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ שמיני

שלושה ימים עברו מאז פרסמתי כאן את המקבץ הקודם, ועוד 10 סרטים הצטרפו לרשימה. עשר מדינות פרסמו את הבחירה שלהן לאוסקר בשלושת הימים האחרונים (עם התקרבות הדד-ליין הקצב מתגבר, ומצד שני, אני מתחיל לחשוב, כמה מדינות יש כבר בעולם?). ביחד עם הסרטים שכתבתי עליהם במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי) יש לנו כבר 80 סרטים. הרבה. אלו הם הסרטים שנוספו בימים האחרונים (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

אירלנד: מפלצת (Arracht) – תום סאליבן

אירלנד שולחת לאוסקר סרט בשפה האירית (גאלית). לפי מה שאני קורא על הסרט הוא כנראה מרשים מאוד, אבל מצד שני, יש בו כנראה יותר מדי מרכיבים דרמטיים שמנסים להישאר על אש גדולה במשך זמן רב מדי, והסרט כנראה כורע תחת המאמץ. ועם זאת, כנראה יש בו לא מעט מעמדים מרגשים.

הסיפור, להבנתי, מתרחש ב-1845. גידולי החקלאים מתחילים לסבול ממחלות שיגרמו להשמדתם, וכתוצאה מכך, לרעב, עוני, ומוות של רבים. גיבור הסרט לוקח תחת חסותו, לבקשת הכומר המקומי, גבר זר, חייל שחזר מהמלחמה. החייל הזה כנראה אוצר בתוכו אנרגיה ואלימות עצורה, והוא מתלווה אל מארחו במסעו אל בעלי האדמה האנגלים במטרה לדבר על ליבם ולנסות להוריד את שכר הדירה לאור המצב. האנגלים כמובן מסרבים, וכנראה מתפתח שם קרב אלים. ילדה עזובה שנקרית בדרכם של האירים חזרה כנראה תשנה משהו בנפשם.

כנראה סרט מעניין, אבל, כנראה, משהו בו לא בנוי נכון דרמטית.

איטליה: מוסיקת לילה (Notturno) – ג'יאנפרנקו רוסי

איטליה שולחת לאוסקר סרט דוקומנטרי של במאי שכל סרט שהוא עושה מקבל ביקורות מצוינות ופרסים. ראיתי את "אש על המים", סרטו הקודם, ולא התעלפתי. רוסי אכן טוב מאוד בדרך שבה הוא מוצא את הרגעים האנושיים בחיי היום יום של אנשים פשוטים, אבל החיבור שלו עם נושאים חשובים יותר (ב"אש על המים" זה היה משבר הפליטים) היה רעוע מאוד לטעמי.

ב"מוסיקת לילה" רוסי מתאר את חיי הפליטים במזרח התיכון – בסוריה, עירק, כורדיסטן, ולבנון. הוא מנסה לתאר כיצד האנשים האלו מנווטים את עצמם בין הטיפות של הגשם החזק של דאע"ש, בשאר אל אסד, וסתם מלחמות אחרות. אני מניח שרוסי יודע להוציא משגרת החיים של הפליטים רגעים יפים ואפילו מרגשים. אני לא בטוח שהנסיון שלו לשלב גם סיפורים של אנשי דאע"ש או של דמויות תוקפניות אחרות יעלה יפה.

ארנגטינה: סהרורים (Los Sonámbulos) – פאולה הרננדז

הזוכה העיקרי של פרסי האקדמיה הארגנטינאית מלפני כמה ימים. סיפור על נערה בת 14 שהולכת מתוך שינה. בהתכנסות משפחתית לכבוד ראש השנה אצל הסבתא עוד סודות יצאו החוצה. ז'אנר "המשפחה המורחבת מתכנסת וסודות יוצאים החוצה" הוא אולי כבר שחוק, אבל בתוך גבולות הגזרה אפשר לעשות סרטים מרגשים ומעניינים. "סהרורים" הוא כנראה אחד כזה (ולכל הפחות, הזווית הנשית, שבה במאית מביימת סרט על התבגרות מינית נשית, יכולה לתת ספין מקורי לז'אנר הזה).

אורוגוואי: אלאלי (Alelí) – לטיסיה חורחה רומרו

אל – קיצור של אלבה ושל אלפרדו

א – קיצור של ארנסטו

לי – קיצור של ליליאן.

ביחד – אלאלי.

(ויש גם את סילבאנה, אבל היא נולדה מאוחר, והשלט עם הכיתוב "אלאלי" כבר היה קיים).

גם אורוגוואי שולחת לאוסקר סרט בז'אנר ה"משפחה המורחבת מתכנסת וסודות יוצאים החוצה". האירוע המחולל הוא מותו של אבי המשפחה – ארנסטו. כל שאר האללים (וצאצאיהם) מתכנסים ומתדיינים אם וכיצד למכור את "אלאלי" – בית הקיץ של המשפחה, שהשלט "אלאלי" נמצא מחוצה לו. והבלגן מתחיל.

זה יכול להיות סרט חביב מאוד, אבל מרחוק אני רואה בעיקר את הנוסחה, ופחות את האנשים שבתוך הנוסחה, ולכן אני פחות מתרגש מהסרט הזה.

הודו: ג'ליקטו (ജെല്ലിക്കെട്ട്) – ליחו חוזה פליסרי

לפי גוגל טרנסלייט, "ג'ליקטו" מיתרגם ל"סוכריות ג'לי", אבל, לפי מה שאני קורא על הסרט שהודו שולחת לאוסקר, מדובר בסרט שרחוק מאוד מלהיות מתוק. להבנתי, "ג'ליקטו" הוא מונח המתאר מנהג שבו אנשים מנסים לתפוס את גבו של שור משתולל ולשמור על שיווי משקל. ליחו חוזה פליסרי כנראה עושה במונח הזה שימוש אירוני. הסיפור של הסרט פשוט: אדם שמתכונן לשחיטת שור מתרשל בעבודתו, והשור בורח. החיה המשתוללת זורעת הרס בכפר, וגברי הכפר מתארגנים לתפוס את השור, אבל זה לא פשוט. וכך כל מיני אנשים מתחמשים בכל מיני כלי נשק ויוצאים לדרך – מי כדי לזכות בתהילת הכפר על ריסון השור, מי כדי לזכות בבשר חינם, ומי סתם כדי לספק תאוות אלימות בלתי נשלטת. לפי כל מה שאני קורא על הסרט, "ג'ליקטו" הוא אורגיית אלימות פסיכית (ומאוד מרשימה ויזואלית. את זה אפשר לראות בטריילר). אולי סרט טוב, אבל ממש לא חומר של אוסקרים.

בוליביה – צ'אקו (Chaco) – דייגו מונדאקה

לפי מה שאני קורא, "צ'אקו" הוא סרט מלחמה שכמעט ולא נורית בו ולו יריה אחת. "צ'אקו" הוא שמו של איזור רחב ידיים בגבול בוליביה-פאראגוואי. אדמת טרשים ריקה וגדולה. בין השנים 1932-1935 היתה מלחמה בין בוליביה לבין פאראגוואי על השטח הזה. להערכתי, הסרט "צ'אקו" ידבר בעיקר לבוליביאנים, אבל לא יעניין כל מי שמחוץ למדינה הזאת. הסרט עוקב אחרי מחלקה של צבא במסעם באיזור הגדול הזה שנקרא "צ'אקו". המחלקה מגוונת מאוד מבחינה אתנית, והיא מסוכסכת בתוך עצמה. מפקדה הוא בכלל יבוא גרמני. הסרט מתרכז יותר ביחסים המעורערים בין חברי המחלקה לבין מפקדה, ובין חברי המחלקה לבין עצמם. וזהו. פיסת הסטוריה בוליביאנית שנדמה לי שתעברו מעל לראש של כל מי שהוא לא בוליביאני.

לבנון: מפתחות שבורים (Broken Keys) – ג'ימי קיירוז

(לא מצאתי טריילר ברשת. במקומו בלינק יש כתבה טלויזיונית קצרצרה ממנה ניתן להתרשם מה קורה בסרט).

לבנון היתה מועמדת לאוסקר פעמיים בשנים האחרונות. אני לא יודע אם השנה זה יקרה שוב, אבל הסרט שהיא שולחת לאוסקר נראה, לפחות על פניו, מסקרן. הוא מגיע עם תווית האיכות של פסטיבל קאן (שלא התקיים השנה), ומספר סיפור מעניין: במרכזו גבר שחולם על קריירה של פסנתרן באירופה (המפתחות משם הסרט הם, מן הסתם, מוסיקליים). השלטון האיסלאמי הקיצוני הטיל איסורים חמורים על סיגריות, אלכוהול, ומוסיקה, וגיבור הסרט מבקש לברוח לאירופה עם הפסנתר שלו. לרוע המזל, הפסנתר שלו נורה ונפגע. הסרט מלווה את גיבור הסרט במסעו לתקן את הפסנתר. לפי הקטע הקצר שבלינק, המסע הזה יערך תחת אש חיה, סכנת חיים מוחשית. מי אמר שאמנות זה דבר מיותר. האיש הזה מוכן למות בשבילה. נראה סרט מרתק.

איסלנד: אגנס ג'וי (Agnes Joy) – סיליה הוקסדוטיר

אשה בגיל המעבר שקורסת תחת השגרה. הבת שלה, נערה שקורסת תחת הלחצים של גיל ההתבגרות. סבתא שלוחצת מלמעלה. וגם האבא / בן זוג. גבר בבית. משפחה בשגרה, ואולי במשבר. שגרתי. ואז – קרן אור. שכן חדש מגיע. הוא שחקן קולנוע / תיאטרון. מיני סלב. הפנטסיות של נשות המשפחה (האם והבת) מתחילות לקחת אותן בדמיון אל המקום שבו המשבר נפתר. והפנטסיות האלו, במידה מסוימת, מתגשמות. הוא אכן מפתה את האמא. וגם את הבת.

איכשהו סרטים על גברים שמפתים את כל הנשים שבסביבתם נדמים לי מתוכננים מדי תסריטאית (גם כדי לספק את אלמנט ההצצה של הצופים. סקס מוכר), ואז, גם אם הסרט האיסלנדי הזה עושה רושם של סיפור נשי אנושי, חם, ואותנטי על הבעיה הנשית בחיים, גם אז נדמה לי שיש כאן איזשהו אלמנט תסריטאי קצת מופרך ששולף אותי מחווית המציאות של הסיפור. יכול להיות שזה סרט לא רע בכלל. קשה לי להאמין שהוא הרבה יותר מזה.

מצרים: כשאנחנו נולדים (لما بنتولد) – תאמר עזאת

שלושה סיפורים של שלושה אנשים בגיל עשרים פלוס – שלושים מינוס. אשה אחת נוצריה המאוהבת בגבר מוסלמי; גבר נשוי טרי שעובד כמאמן כושר ויצטרך להתפשר על עקרונותיו אם ברצונו לרכוש את השליטה על מכון כושר; וגבר צעיר המבקש להתחיל קריירה כזמר למרות שאביו מתנגד לכך בתוקף. הדמות השלישית הזאת תהיה גם זו שכנראה תלווה את שני הסיפורים האחרים בשירים שמילותיהם ולחניהם יעטרו את הרגשות הדמויות בסיפורים האחרים (ראו את השיר החביב בטיזר שבלינק).

על פניו זה נראה כסרט נעים וחמוד, ואולי אפילו מרגש, אבל גם כזה שלא באמת לוחץ על הרגש, לא באמת כזה שמתאים לטקסי פרסים.

בנגלדש: באהבה, דאקה (তোমারই ঢাকা) – במאים שונים

אם מצרים מספרת 3 סיפורים בסרט אחד, בנגלדש הולכת יותר בגדול. שלושה סיפורים קטן עליהם.

בנגלדש מנסה את מזלה באוסקר עם סרט אנתולוגיה במסורת "סיפורי ניו יורק", "סיפורי תל אביב", וכיוב'. הסרט שבנגלדש שולחת לאוסקר מכיל למעשה 11 סרטים קצרים שמבוימים ע"י 11 במאים, וכולם מתרחשים ברחבי העיר דאקה, שהיא עיר הבירה של בנגלדש. הטריילר בלינק ערוך נורא, אבל יש בו בדיחה אחת חביבה (צילום של סצינה לסרט שמשתבשת). לא נראה לי שה"חביבה" הזה יביא לבנגלדש את האוסקר, אבל זה יכול להיות סרט נחמד בלי קשר לפרסים.

עד כאן המקבץ השמיני. אני מתחיל להרגיש רוויה. אני מניח שיהיו עוד קצת מדינות שיצטרפו לתחרות, אבל לא נראה לי שיהיה יותר ממקבץ אחד נוסף. ונראה לי שהוא יחכה קצת כדי לקבל את אישור האקדמיה האמריקאית לרשימה הסופית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s