סיכום שנת 2020

איזו שנה משונה.

בואו נתחיל מהסוף – ברוך השם, אני בריא. לא חליתי בשום מחלה השנה (טפו טפו חמסה חמסה נקישה בעץ). מעולם לא ראיתי מטוש, או איך שלא קוראים לזה, מקרוב או מרחוק.

למזלי, גם המצב הכלכלי שלי סביר. אני רחוק מאוד מהמילה "עשיר" (מאוד מאוד רחוק), אבל, מצד שני, אני גם לא ממש רעב ללחם. זה גם משהו בשנה שכזאת.

וחוץ מזה, אני בבית. מאז ה-15 במרץ אני נמצא רוב הזמן בבית. בימים רגילים ניתן למצוא אותי באחד משלושת המקומות הבאים: בעבודה, בבית, או בקולנוע. עבודה השנה אין. קולנוע סגור. אז אני בבית.

עכשיו בואו נניח את היסודות לפוסט הסיכום הזה שלי: בשבילי, סרטי קולנוע זה לקולנוע. לחדר הגדול והחשוך הזה אליו מגיעה קבוצה של אנשים כדי לצחוק ביחד ולהתרגש ביחד. כדי להתעצבן ביחד וכדי לשבת כולנו בבת אחת על קצה הכסא. כדי להיבהל ביחד בסרטי אימה וכדי להתאהב ביחד בסרטים רומנטים. ביחד. בשנה שבה צו השעה הוא ריחוק חברתי, אין ביחד. אז אני נמנע.

אני לא רואה כמעט סרטים. נכון, הרבה אומרים – זה מה יש. סטרימינג. אבל אני לא מוכן. אם אין לי אפשרות ללכת לקולנוע, אני לא רוצה לראות סרטים ולקלקל לעצמי את החוויה. אז לא ראיתי את "בוראט 2". ולא את "מאנק". לא את הסרט של צ'רלי קאופמן, ולא של ספייק לי. ולא עוד כמה סרטים שדיברו עליהם במהלך השנה. סרטי קולנוע אמורים לחוות בקולנוע. זה המקום הטבעי שלהם. ואם אין קולנוע – אז אני מחכה עד שהעננה הזאת תעבור. ולכן גם כמעט ולא כתבתי בבלוג הזה מאז ה-15 במרץ.

מצד שני, צריך למלא את הזמן. אני הרי בבית רוב הזמן. אז ראיתי סדרות. הרבה סדרות. לסרטי קולנוע יש בדרך כלל נפח אמנותי ורגשי שמתאים למסך גדול (גם אם מדובר בדרמה קטנה). סדרות טלויזיה מתאימות לטלויזיה. למסך הקטן. אז מלבד כמה סרטים בודדים שדגמתי בערוצי הסרטים של Yes, התרכזתי בעיקר בצפייה בסדרות. ואני צריך להדגיש: בימים רגילים אני בדרך כלל מזניח את הצד הזה של היצירה. כמו שאמרתי, בימים רגילים אני מבלה הרבה בעבודה ובקולנוע. אין לי זמן לראות סדרות. וכך לאורך השנים דילגתי על לא מעט סדרות שהפכו לתופעות תרבותיות של ממש (למשל: "משחקי הכס". לא ראיתי עד היום). אז בתקופת הקורונה ניצלתי את הזמן גם להשלים פערים, וצפיתי גם בסדרות שפספסתי. לדוגמא: לפני כמעט עשור היתה סדרה ישראלית מאוד מצליחה שנקראה "פלפלים צהובים". לא יצא לי לראות אותה בזמן אמת. השנה, שנת הקורונה, מצאתי זמן, וצפיתי בשתי העונות (והיא אכן ראויה לשבחים). ואז גם צפיתי בעיבוד הבריטי שלה (פחות טוב מהישראלי, אם כי בעונות 2+3 הגרסה הבריטית משתפרת, בעיקר כי היא מתרחקת מהמקור).

ובכלל, גיליתי שאני מאוד אוהב יצירה בריטית. חלק גדול מהסדרות שצפיתי בהן השנה היו בריטיות. השלמתי פערים, גיליתי שחקניות מעולות שלא הכרתי קודם, ואפילו תסריטאים/ות ובמאים/ות בריטיים שלא הכרתי.

בדרך כלל, הסיכומים השנתיים שלי מתחלקים לשניים: סקירה של הסרטים הטובים ביותר שראיתי באותה שנה שהיו גם חלק מתפריט הקולנוע המסחרי הרגיל; ואז סקירה נוספת של הסרטים הכי טובים שראיתי באותה שנה, אבל הייתי צריך למצוא הקרנות פסטיבליות או סינמטקיות כדי לראות אותם. השנה הסינמטקים היו סגורים, ואני מסרב לראות סרטי קולנוע על מסך המחשב, אז דילגתי על הדוקאביב ועל הפסטיבלים בירושלים ובחיפה (ואכן לא סקרתי השנה פסטיבלים בבלוג). על נסיעה לחו"ל בכלל לא היה על מה לדבר השנה, אז גם את הפסטיבל השנתי שלי בחו"ל לא פקדתי.

גם השנה סיכום השנה שלי יתחלק לשניים, אבל הוא יהיה שונה. בחלק הראשון, עברתי על רשימת 57 הסרטים שהופצו מסחרית בישראל עד שבתי הקולנוע נסגרו באמצע מרץ, ומצאתי שם 5 סרטים נהדרים כדי ליצור רשימה קצרצרה של הסרטים שהכי אהבתי ברבע השנה הראשונה של 2020. ואחרי הרשימונת הזאת אני אפרט כאן את רשימת עשר הסדרות הכי טובות שראיתי השנה (הסדרות לאו דווקא חדשות, ויכול להיות שלא שמעתם עליהן, אז קחו את זה כהמלצה).

אז אני מתחיל עם הסרטים. אלו הם 5 הסרטים שהכי אהבתי בחודשיים וחצי הראשונים של 2020:

5. ריצ'רד ג'ול (Richard Jewell) – קלינט איסטווד (ארה"ב)הסרט האחרון של קלינט איסטווד בן ה-90 לא זכה להצלחה, אבל לטעמי זהו סרטו הטוב ביותר זה יותר מעשור. סרט שמבויים בשקט ובביטחון, כפי שהיית מצפה מבמאי כל כך ותיק, מספר סיפור שקלינט איסטווד כבר הרגיל אותי לשמוע ממנו, סיפור על גיבור אמריקאי שהציל כמה נפשות, אבל הפעם, הסיפור הזה על הגיבור מקבל סאבטקסט יפהפה ומרגש. בעולם בו הבריונים שולטים, נדמה שטוב הלב וההגינות שייכים רק למשוגעים. וכך גיבור הסרט הוא גבר בוגר שחי עם אמא. אדם שנדמה כמו אוטיסט בתפקוד גבוה. ודווקא הוא גיבור הסרט. גיבור אמריקאי. אבל אמריקה לא מוכנה לקבל גבר כזה כמושיע הגדול, אז היא מתעללת בו, בניצוח כמה דמויות חסרות מצפון. וגם הן (אפילו העיתונאית, המטרה העיקרית של חיצי הביקורת לכיוון הסרט הזה) מגלות בסוף שיש להן לב. ריצ'רד ג'ול מציל חיים של לא מעט אנשים, ואז מוכנס אל תוך מכונה אלימה שמבקשת לשלול ממנו את צלם האנוש שלו. אבל בעזרת כמה נפשות טובות (עורך דין בגילומו הנהדר של סם רוקוול, וכמובן אמא שלו, בגילומה המרגש של קאת'י בייטס) הוא יוצא מהצד השני כשהוא עומד על הרגליים. והכל מבויים בשקט, ברוגע, כמו שהיית מצפה מבמאי ותיק שכזה. סרט נהדר בעיניי.

4. הפרידה (The Farewell) – לולו וואנג (ארה"ב)סיפור התבגרות של אשה צעירה שהוא גם משא ומתן בין התרבות המערבית הרגשית לבין התרבות המזרחית המאופקת. אקוואפינה זכתה בגלובוס הזהב על תפקידה הנהדר בסרט הזה כאשה אמריקאית ממוצא סיני המגלה שסבתה האהובה מאובחנת כחולת סרטן סופני, והיא מצטרפת למשפחה לביקור אחרון בסין, אבל המשפחה משביעה אותה לא לספר לסבתא על מצבה האמיתי, וכך גיבורת הסרט לומדת במהלך הסיפור לנהל את עולמה הרגשי, מתי להדחיק רגשות ומתי לגלות אותם לעולם. סרט קטן ומאוד מרגש.

3. נשים קטנות (Little Women) – גרטה גרוויג (ארה"ב)מאוד הפתיע אותי כמה אהבתי את הסרט הזה. אני לא מכיר את חומר המקור, ואני בדרך כלל נרתע מסרטים המבוססים על חומרים עתיקים כי אני בדרך כלל לא מרגיש את הרלוונטיות של הסיפורים ההם לעכשיו, אבל גרטה גרוויג לקחה את הסיפור הזה למקום מאוד אישי – גם לגביה, כאישה המנסה להצליח בתעשייה המאוכלסת בעיקר בגברים, וגם לגבי, כי אני בן יחיד, ופשוט התפעמתי מהדינמיקה המחשמלת בין ארבע הבנות. סרט אינטלגנטי ומרגש.

2. יוצאים מן הכלל (Hors Normes) – אוליבייה נקש, אריק טולדנו (צרפת)עם כל סרט שהצמד הצרפתי הזה עושה אני אוהב אותם יותר. למעשה הם כבר עכשיו נמנים עם הבמאים שאני הכי אוהב בעולם. לכאורה הם עושים את הסרטים הכי קומוניקטיביים ומיין-סטרים, אבל הם קונים אותי עם ההומניות החמה והמתפרצת בסרטיהם. אנשים פשוטים שמפיצים אהבה ואופטימיות הם כוכבי סרטיהם. בזה האחרון מככבים שני אנשים שמנהלים מעון לא רשמי לנוער אוטיסטי. לא רשמי פירושו לא מוכר על ידי המדינה, וזה בעיקר כי הם לא עברו הכשרה רשמית, והם לוקחים על עצמם את המקרים הכי קשים, אלו שנופלים בין הכסאות ולא מוצאים את מקומם במסגרות המקובלות. והחום האנושי שהם מקרינים (הם – הבמאים בעזרת השחקנים המצוינים וינסנט קאסל ורדה קאטב) מנצחים את כל הקשיים. למרות שאין לסרט הזה נראטיב במובן המקובל, הרגש החם שבו פורץ ושוטף אותי. לפי Imdb, הפרויקט הבא של השניים הוא עיבוד לצרפתית של סדרת הטלויזיה הישראלית המופלאה "בטיפול". מתאים להם כמו כפפה ליד, ומאוד מסקרן.

1. מאמי – קרן ידעיה (ישראל)כמה חסרת מזל גב' ידעיה. 16 שנה עברו מאז יצא סרטה הראשון. שש-עשרה שנים, ורק ארבעה סרטים. שלושה מהסרטים האלו הן יצירות מופלאות לטעמי. והנה מגיע הסרט האחרון שלה, והוא הוקרן רק שלושה ימים בבתי הקולנוע. כי קורונה.

וזה כל כך חבל, כי ל"מאמי" של קרן ידעיה יש עוצמה נדירה לטעמי. כאחד שלא חווה את חומר המקור, קרן ידעיה עושה כאן סרט כועס בצורה קיצונית, והחומר בו היא מטפלת גם הוא לא קונבנציונלי – מדובר במחזמר, בו כמעט כל הטקסטים הם שירים, ובכל זאת, הכל מרגיש אורגני, חי, מכאן ומעכשיו, למרות ש"מאמי" היא יצירה בת יותר מ-30 שנים. ידעיה קיבלה לידיה חומר סטטי של מחזה רוק על במה והיא הפכה אותו לסרט בתנועה, ורסטילי, עם המצאות בימוי אדירות, לרגעים רק שיר של זמר ותזמורת על גבעה, ולרגעים שירים שהם דיאלוגים בין דמויות שבורות כאן בישראל. גם כשהסיפור עובר למחוזות הדמיון המטורף, הוא לא מאבד אותי, אלא רק סוחף את המקום הזה עליו הוא מדבר לטירוף פסיכי, כי כזה הוא המקום הזה – כעס מדמם על חוסר היכולת שלנו לראות את מי שממול, אז אנחנו נלחמים. וקרן ידעיה הולכת עם הטירוף הזה ויוצרת סרט מכשף ומהמם. האפקט בהקרנה דיגיטלית על מסך קטן יהיה כנראה פחות בהרבה, אבל מומלץ לנסות למצוא אותו.

אלו הם חמשת הסרטים שהכי אהבתי ברבע השנה שקדמה לשיתוק הקורונה שהיא 2020. ואז התכנסתי בביתי, וראיתי סדרות. הרבה סדרות. אלו הן עשר הסדרות שהכי אהבתי השנה:

10. Unforgotten (בריטניה)מישהו מבצע עבודה באתר בניה כלשהו. בחפירה שמתבצעת לצורך העבודה מתגלה שלד של גופה. קורבן של רצח שהתבצע עשרות שנים קודם לכן. ושני בלשי משטרה מנסים לפענח את הרצח. שלוש עונות לסדרה הזאת, ובחוכמה רבה כריס לאנג, יוצר הסדרה, יודע לשלב את המתח הטבעי שמתלווה לסיפור חקירת רצח לדרמה שמתלווה לדמויות שהעבר שנקבר מזמן שב וחוזר לחייהם בצורה פתאומית. ניקולה ווקר, שחקנית מעולה עם כשרון מוכח, כאן בתפקיד החוקרת. מצוות אליה בלש בגילומו המפתיע של סנג'יב בסקר, קומיקאי ידוע בבריטניה, כאן בתפקיד דרמטי מרשים. הקצב האיטי שבה מתפתחת החקירה לוקח אותי ביד ומכניס אותי אל מתחת לעור של הדמויות עד לגילוי הסופי. בעונה הראשונה מופיע בתפקיד משנה טום קורטני הוותיק, וגם הוא תורם משלו.

צילומיה של העונה הרביעית נעצרו באמצע שנה בגלל הקורונה, ואחרי כמה חודשים התחדשו והסתיימו. בסוף העונה השלישית הבלשית עברה הצפה של רגשות שגרמו לה לרצות לפרוש מהתפקיד. אני מניח שהעונה הרביעית, שכנראה תעלה בקרוב מאוד, תציג סיפור שיפגע בה במקום מאוד אישי שיחייב אותה לחזור.

9. Last Tango in Halifax (בריטניה)ניקולה ווקר גם כאן, אבל פה היא חלק מקאסט נרחב. הסיפור הבסיסי מלבב ומרגש – הוא והיא. נער ונערה בני 16. הוא מזמין אותה לדייט. היא מבריזה. 60 שנים עוברות, ונסיבות החיים מפגישות אותם שוב. שניהם אלמנים, והם מתאהבים ומתחתנים. הסדרה הזאת היא בעצם דרמה משפחתית העוקבת אחרי מה שקורה לחברי המשפחה שלו והמשפחה שלה, והיא לכאורה לא מאוד מיוחדת (כי סיפור הבסיס מהווה רק חלק מהסיפור הכללי), אבל החום האנושי, האהבה, הפתיחות (מעורב כאן גם סיפור אהבה לסבי עם גוונים טראגיים) – מהר מאוד הרגשתי שאני חלק ממשפחה מורחבת שאני לא רוצה לעזוב. בתפקיד הגבר המבוגר מופיע דרק ג'קובי הוותיק (ניקולה ווקר כאן בתפקיד ביתו בת ה-50).

יוצרת הסדרה היא סאלי ווינרייט, שביססה את הסדרה על משהו שקרה באמת לאמא שלה. סדרות נוספות של סאלי ווינרייט שכדאי לבדוק: "עמק האושר" (Happy Valley), בכיכובה העוצמתי של שרה לנקשיר (שהיא גם חלק מהקאסט ב"טנגו האחרון בהליפקס"), "ג'נטלמן ג'ק", סיפור אהבה לסבי מפתיע ומרגש מהמאה ה-19, ו"סקוט וביילי", סדרת משטרה שמתמקדת בחייהן של שתי נשים חוקרות. בעונה השלישית של "סקוט וביילי" מתארחת גם ניקולה ווקר, שמככבת גם ב"נפרדנו כך" (The Split), סדרה מאוד פסימית ועצובה על אהבה.

8. Big Little Lies (ארה"ב) אחד הבמאים הכי אהובים עלי בעולם הוא ז'אן מארק ואלה הקנדי. ואלה הוא גאון בכל הקשור לעריכה ולשילוב מוסיקה ותמונה (והטעם המוסיקלי שלו משובח). ואלה עומד מאחורי "קפה דה פלור" המצוין מלפני עשור, והוא גם ביים את "מועדון הלקוחות של דאלאס" שהביא אוסקרים למת'יו מקונוהי ולג'ארד לטו, ואת "הולכת רחוק" (Wild במקור), שהביא מועמדות לאוסקר לריס ווית'רספון וללורה דרן. סרטו האחרון של ואלה, "הרס", היה גם החלש שלו זה תקופה ארוכה. אז ואלה הלך לטלויזיה, התאחד שוב עם ווית'רספון (שגם הפיקה) ועם דרן, והוא יצר כאן סיפור על חברות נשית תחת מציאות אלימה. שקרים שאנחנו מספרים כדי להמשיך לחיות בעצם פוצעים אותנו יותר, או אולי הם אלו שמאפשרים לנו לחיות. ניקול קידמן כאן בתפקיד אשה במערכת יחסים סאדו מזוכיסטית – היא סובלת מבן זוגה, אבל גם מתמכרת לכאב. הנשים שמסביבה מתגלות לאט לאט כפגומות גם הן, כל אחת בדרכה, וז'אן מארק ואלה יוצר כאן סדרה שהיא לכאורה חקירה של מוות של גבר בידי אשה, אבל בעצם היא חקירת מציאות חיים של נשים בארצות הברית, וגם אם בהתחלה אלו הן רק נשים עשירות וסנוביות, די מהר ואלה מקלף את העמדת הפנים שלהן, וחושף את החיים האמיתיים שלהן. העריכה של ואלה פנטסטית, ובעזרת שילוב המוסיקה המופלא ואלה מצליח לרדת אל עומקי הנשמה של הנשים האלו וליצור סדרה מרגשת ומכשפת.

בעונה השנייה מתיישבת על כסא הבימוי אנדריאה ארנולד, אבל ואלה עובר אל כסא המפיק ומשגיח שהחזון שלו לא ייפגם, ואכן גם העונה השנייה עומדת בסטנדרט הגבוה.

אחרי Big Little Lies צפיתי גם ביצירה אחרונה לעת עתה של ואלה, סדרה שנקראת Sharp Objects, עם איימי אדמס בתפקיד הראשי. זאת סדרה פחות טובה כי היא לא מצליחה באמת לחפור את מקומה אל תוך הנשמה של הדמויות, אבל לב היצירה של ואלה ניכר גם בסדרה הזאת, והוא בכל זאת עובד.

7. The Replacement (בריטניה) מיני סדרה. שלושה פרקים בסך הכל. אבל יצירה חכמה מאוד, ומותחת.

אחת השחקניות הבריטיות הנהדרות שגיליתי השנה היא מורברן כריסטי. היא שיחקה את האמא בגרסה הבריטית של "פלפלים צהובים" (התפקיד המקביל לזה של עלמה זק). ואז הלכתי וחיפשתי סדרות אחרות עם אותה שחקנית. מצאתי את The Bay, סדרת חקירה משטרתית טובה מאוד בעיירת חוף במערב בריטניה (עונה שניה אמורה להגיע ב-2021), ואז מצאתי גם את The Replacement.

כריסטי משחקת אדריכלית מצליחה בגלזגו, סקוטלנד. היא מובילה את פרויקט הדגל של המשרד שלה – תכנון וביצוע של הספריה העירונית. והיא גם מגלה שהיא בהריון. החיים שלה לא יכולים להיות טובים יותר. במשרד מביאים אדריכלית נוספת שתחליף את גיבורת הסיפור בזמן חופשת הלידה, ובינתיים הן עוברות חפיפה. אבל אותה מחליפה מתבררת כפסיכופטית המשתלטת על החיים של הגיבורה ומוציאה אותה מאיזון. בפרק השלישי והאחרון אנו מגלים מיהי באמת המחליפה, וסיפור המתח מקבל עומק מרגש.

6. מנאייכ (ישראל) קודם כל, איזה כיף שיש את הערוץ הזה, ערוץ 1, כאן 11, או איך שלא תקראו לזה. בשני הערוצים המסחריים יש בעיקר ריאליטי, ואני לא רואה את זה. כאן 11 באמת מנסה לייצר תוכן איכותי. זה לא תמיד עובד, אבל יש מה לראות בטלויזיה. וזה לא רשת, וזה לא קשת.

דבר שני – שלוש סדרות מאג'וריות עלו השנה בכאן 11. שתיים מהן קיבלו הרבה מאוד פרסום, אבל שתיהן, לטעמי, היו הרבה פחות טובות מטונות המילים שנאמרו עליהן. "טהרן" היתה מרשימה מאוד מבחינת הפקה, אבל לא מאוד מותחת (ועם סוף טפשי ומעצבן). ו"שעת נעילה" היתה אפילו עוד יותר מרשימה טכנית, אבל תסריטאית היא היתה צולעת, ועריכה איטית מדי לא באמת חיברה את כל חוטי הנראטיב לכדי יצירה הומוגנית ומותחת באמת (ו"חזרות" מאוד חביבה, אבל לטעמי נישתית מדי, ומעניינת בעיקר את מי שמכיר את המסדרונות האחוריים של "הבימה" ושל "הקאמרי").

ודווקא "מנאייכ", סדרה יחסית צנועה, דווקא היא עשתה את העבודה שלה בצורה אפקטיבית מאוד. לכאורה, אין כאן שום דבר חדש. עוד סדרת משטרה. יש אלפי סדרות כאלו בעולם. אבל "מנאייכ" עשתה את מה שהיא עשתה במצוינות בכל המחלקות – החל במשחק (שלום אסייג מפתיע בתפקיד דרמטי נהדר, והתגלית לירז חממי מרגשת), בימוי ועריכה שיוצרים מתח שמושיב על קצה הכסא (הכורסה בסלון), והמחשבה שמאחורי, על השחיתות הבלתי נסבלת בחיים שלנו שאין לה סוף הוליוודי מתקתק. סדרת ז'אנר שעשויה בדיוק, אבל בדיוק, לפי הספר, אבל מקצועיות העשייה כל כך מרשימה עד שהיא סוחפת ומעלה ציפייה דרוכה לעונה שנייה (להבנתי, התסריט לעונה השנייה כבר כתוב. אני מניח שמחכים לסוף הקורונה כדי להתחיל לצלם).

5. Derry Girls (צפון אירלנד) לא הייתי מודע להיסטריה סביב הסדרה הזאת בבריטניה, אבל אחרי שצפיתי בה, גם אני הצטרפתי להיסטרים. הנה תראו, בעיר דרי בצפון אירלנד יש אפילו ציור קיר עם הדמויות של הסדרה (תלחצו כאן). האמת שזה פשוט למדי: בסך הכל מדובר בקומדיה. ארבע בנות עשרה (ובן אחד) נכנסות לפאניקה בכל פעם בגלל סיטואציות לא נורמליות שהיוצרת ליסה מקגי יוצרת עבורן. הקצב של הסדרה רצחני, הקומדיה מצחיקה מאוד, ויש גם ערך מוסף – התקופה היא אמצע שנות ה-90, תקופה של חיכוכים בין האנגלים לאירים, ולא מעט הערות על המצב מוכנסות בחכמה אל הסיטואציות (הבן הוא האנגלי היחיד בין האירים. מקור להרבה בדיחות סרקסטיות). הפרק האחרון של העונה השניה מתרחש בזמן ביקורו של הנשיא קלינטון בעיר לרגל חתימת הסכמי השלום. מעניין אילו מלחמות יהיו בעונה השלישית (שצילומיה נדחו בגלל הקורונה, אבל עונה שלישית תהיה גם תהיה).

צפייה ביצירות זרות גם מלמדת אותי לפעמים דברים שלא ידעתי על תרבויות אחרות. והנה, למשל, לא ידעתי ש Rock the Boat, להיט חמוד משנות ה-70, הפך לריקוד עממי פופולרי באירלנד (תקפצו חצי דקה קדימה בלינק הזה. לי זה נראה מדהים למדי). והנה לינק לאיך שזה מעובד לקומדיה ב-Derry Girls.

4. Giri/Haji (בריטניה/יפן) בדברי הפתיחה שלי לפוסט הזה כתבתי שסרטי קולנוע מיועדים לקולנוע וסדרות טלויזיה מקומן בטלויזיה. הסדרה הזאת, Giri/Haji היא יוצאת הדופן. סדרת פשע של שמונה פרקים שיש לה אספירציות אופראיות. דוברת אנגלית ויפנית ומתרחשת במקביל ביפן ובאנגליה, הסדרה הזאת מספרת על בלש משטרה יפני שהיה בטוח שאחיו מת, אבל שמו צף ועולה כמעורב בעסקי היאקוזה, אז הבלש נוסע עד לאנגליה כדי להחזיר את אחיו הביתה. בימוי עצום מימדים, כולל שימוש מקורי באנימציה, עריכה מעולה ששומרת על מתח גבוה, וכמובן – אלימות פוצעת ללא פחד – כמו שלמדנו לצפות מהמזרח הרחוק. החסרון היחידי של הסדרה הוא החסרון שלה בהומור (מלבד סצינה אחת חמודה שמתרחשת ביום כיפור), אבל חוץ מזה, מדובר ביצירה דחוסה, מותחת, מאוד מרשימה, ומלאת דמיון.

3. Line of Duty (בריטניה)"מנאייכ" תוצרת בריטניה, אבל אחרת. סדרה שיודעת לשלב דרמה משרדית עם אקשן, תסריט מותח באמת שנמצא בתנועה, אבל גם בימוי שיודע להוציא מסצינות סטטיות את המקסימום. סצינות החקירה במח"ש הבריטי (שנקראת כאן AC-12. פירוש ראשי התיבות AC הוא Anti Corruption) הן סצינות ארוכות מאוד (לפחות רבע שעה כל סצינה שכזאת) אבל הבימוי והעריכה של הסצינות האלו יוצר מתח שמושיב אותי על קצה הכסא גם אם אנחנו נמצאים בתוך חדר אחד, חמישה או שישה אנשים סביב לשולחן. ויקי מקלור (The Replacement) חוברת כאן למרטין קומפסטון (שהתגלה ב"16 מתוק" של קן לואץ' לפני כמעט 20 שנה), ובפיקודו של אדריאן דאנבר הוותיק, יש כאן ביצוע של תסריט מפותל ומותח באפקטיביות מקסימלית. עונה שישית צולמה בהפסקות השנה (ההפסקות נכפו בגלל הקורונה), ואמורה לעלות ממש בקרוב.

2. L'amica Geniale (החברה הגאונה) (איטליה) על הטירוף של "החברה הגאונה" שמעתי, אבל כמו כל טירוף רגעי שכזה, דילגתי עליו בזמן אמת. אבל קורונה וזה, אז חשבתי לבדוק בכל זאת. ובחיי, הפעם הדיבור על הסדרה הזאת מוצדק לחלוטין. איזו סדרה מעולה זאת.

לכאורה מדובר בקונפליקט פשוט למדי: מה יותר חשוב, חוכמה אקדמית או חוכמת החיים? שתי בנות, אחת הכי מצטיינת בבית הספר, והשנייה יש לה שכל, אבל היא בעיקר מסתמכת על האינסטינקטים החייתיים שלה. אחת הולכת לפי השכל, השנייה לפי הרגש. לכאורה יש כאן בסיס ליצירה דידקטית. הגדולה של "החברה הגאונה" היא ליצוק חיים של ממש אל תוך שתי הבנות האלו. חברות אמיתית שנמשכת חיים שלמים (ורגע רגע, הגענו רק עד הגילאים 20+ בשתי העונות. בעונה השלישית שתבוא עלינו לטובה ב-2021 הן כבר מתבגרות יותר), והסיפור עובר דרך הקשיים שהחיים מעבירים את כולנו: אהבות ובגידות, שליטה גברית, כוחניות, הצלחות ואכזבות, מריבות והתפייסויות, הליכה אחרי אידאל, והתפשרות בגלל ש…החיים – שתי הבנות האלו מכילות חיים שלמים, והן מובילות אותי אל המסקנה הבלתי נמנעת שאין דבר כזה רק חוכמה אקדמית או רק חוכמת החיים. רק שילוב של שתיהן יהפוך את החיים למספקים.

העבודה הסבלנית של סבריו קוסטנזו, במאי הסדרה, המוסיקה המצוינת של מקס ריכטר (כן, אותו אחד מ"ואלס עם בשיר"), והדרך שבה החיים המלאים מלאי הניגודים נפרסים לפנינו עם הרבה אהבה למרות הקשיים הופכים את "החברה הגאונה" ליצירה גדולה מהחיים שמגיעה דווקא מלמטה אבל שוטפת את הנשמה.

1. Skam (נורבגיה) לא ממש ברור לי איך נפלתי על הסדרה המופלאה הזאת. כמה לחיצות בגוגל, ואיכשהו התחלתי לצפות בסדרה הנורבגית הזאת. בסופו של דבר, זאת היתה החוויה הרגשית הכי חזקה שלי ב-2020.

סיפור משונה, הסדרה הזאת. זה התחיל בכלל כסדרת רשת. זאת גם הסיבה שבמשך ארבע עונות, אורך הפרקים משתנה כל הזמן. הפרק הראשון אורך פחות מ-20 דקות. פרק הסיום החגיגי, בסוף העונה הרביעית, אורך 59 דקות. ובאמצע – פרקים באורך של עשרים, שלושים, וגם ארבעים דקות. עם ההצלחה של הסדרה בנורבגיה, הסדרה החלה להיות משודרת בערוץ ברודקאסט מרכזי בנורבגיה (ערוץ NRK), אבל אורכי הפרקים לא התכנסו למסגרת קבועה (מה שנקרא סלוט), כנהוג בביזנס. וכך יוצרת הסדרה יולי אנדם, היתה חופשיה להתרכז רק בעצם היצירה.

לב הסדרה הזאת הם בני הנוער בבית ספר באוסלו. במרכז הסדרה – חבורה של חמש בנות – אווה, נורה (Noora), וילדה, כריס, וסאנה. אחת ההחלטות המוצלחות של הסדרה היא לשים במרכז הסיפור בכל עונה דמות אחרת. וכך העונה הראשונה מתרכזת בסיפור האהבה של אווה עם יונס. הם כבר ביחד, והם מאוהבים, אבל במהלך הזמן היא מפתחת חשד שהוא לא לגמרי נאמן לה. והחשד הזה גורם למשבר מאוד רציני.

בעונה השנייה אווה עוברת לרקע, ונורה עוברת למרכז. זאת גם העונה שטלטלה אותי רגשית יותר מכל דבר שראיתי השנה. סיפור האהבה שבין נורה לוויליאם הוא מופת של כתיבה דרמטית, עם בנייה חכמה, והרבה מאוד מכשולים שעולים בדרך. העונה השנייה של Skam היא רכבת הרים רגשית מטורפת, שלפי מה שקראתי טלטלה את כל נורבגיה גם בזמן אמת.

העונה השלישית מתרכזת בדמות גברית דווקא – דמותו של איסאק, שבמהלך הסיפור מגלה שהוא הומוסקסואל, ואפילו יש לו סיפור אהבה עם בחור בשם אוואן, שגם לו יש בעיות שמתבררות במהלך הסיפור, בעיות ששמות מכשול לאהבה הזאת.

והעונה הרביעית שמה במרכזה את סאנה – בחורה מוסלמית אדוקה הלבושה בבגדים מסורתיים. סאנה לא דופקת חשבון לאף אחד, אומרת את מה שעל ליבה מבלי לצנזר, אבל היא גם החברה הכי טובה של הבנות, וגם היא רוצה אהבה, כמו כל אחת (אני עדיין מחכה לסדרה הישראלית שתשים בחורה ערבית מסורתית במרכזה. ראיתי את "מונא". סדרה חביבה, אבל הדמות המרכזית שם מתנהגת כמו כל בחורה יהודיה רגילה בתל אביב. סאנה הנורבגית היא גם דתייה, וגם מערבית).

המיוחד ב-Skam היא הרגישות הבלתי תאמן לנפש הצעירים (והצעירות) שבמרכז הסיפור. כמעט ואין מבוגרים כאן. האמא של אווה בעונה הראשונה מופיעה לשתיים-שלוש סצינות קצרצרות לכל אורך העונה. איסאק מתגורר בשכירות שאבא שלו משלם, אבל לא רואים בכלל את האבא. רק בעונה הרביעית רואים (קצת) את המשפחה של סאנה. הנוער בנורבגיה פחות או יותר נעזב לנפשו להתמודד עם כל הבעיות שעולות – בעיות אלימות (פיסיות, כמו גם אלימות ברשת), מיניות, אהבות ואכזבות, שאלות של מעמד – כל דבר שהחיים זורקים עלינו, בני הנוער בנורבגיה מתמודדים איתו בגבורה, ואם לשפוט לפי Skam – זה הופך את האנשים שם לחכמים למדי, כאלו שיודעים להתמודד עם החיים כשהם יהיו גדולים.

Skam זכתה להצלחה עצומה בנורבגיה, והופקו לה גרסאות נוספות במדינות אחרות (בספרד, צרפת, איטליה, ארה"ב, ועוד. נדמה לי שרק לישראל זה לא הגיע. אז הנה, הגיע אלי). בגלל שקהל היעד של הסדרה הוא בעיקר בני נוער, השיווק שלה נעשה בעיקר ברשתות החברתיות, מה שרק הגביר את הטירוף כלפי הסדרה (נקודה למחשבה למפיקים בישראל שיוצרים סרטים וסדרות המכוונים לבני נוער). אני מצרף לכאן את הפרק הראשון. אני מאוד ממליץ להשקיע רק 19 דקות. אח"כ כבר תתמכרו לבד (הדקה הראשונה דורשת קצת סבלנות. אח"כ זה רץ).

(אה, ומסתבר שלבני נוער בנורבגיה המתכוננים לסיום תיכון יש איזה מנהג מוזר עם אוטובוסים. מדברים על זה הרבה בסדרה).

וזהו. זאת היתה שנת 2020 שלי. אני לא חושב שאי פעם היה זמן יותר מתאים לומר: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. אמן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “סיכום שנת 2020

  1. איתן, התגעגענו אליך…חסר לנו הקולנוע וחסרים מאוד הניתוחים המאלפים שלך. וכן…מנאייכ נפלאה. שמור על עצמך, נתראה בקרוב בהקרנה של "טנט"….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s