אוסקר שפה זרה 2021: מקבץ תשיעי ואחרון

בחודשים האחרונים, בסדרה של 8 פוסטים, סקרתי כאן, כמו בכל שנה, את הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר בקטגוריית הסרטים שאינם דוברים אנגלית. באופן מסורתי, כמות הסרטים לא קטנה, ומתוך רצון לתת תשומת לב לכל סרט בנפרד, אני מחלק את הכמות הזאת לכמה וכמה פוסטים. את הפוסט האחרון בסדרה פרסמתי לפני יותר מחודש, ומאז חיכיתי להכרזה הסופית של האקדמיה האמריקאית על מי ומה ברשימה. בשמונת המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי, מקבץ שמיני) סקרתי 80 סרטים. מאז התפרסמו עוד 16 בחירות של מדינות שונות. בלארוס הגישה את הסרט "שיעורים בפרסית", אבל האקדמיה האמריקאית פסלה אותו בגלל שברשימת היוצרים אין מספיק בלארוסים. גם הסרטים של פורטוגל ושל קנדה נפסלו, שניהם בגלל כמות גדולה מהמותר של דיאלוגים באנגלית. גם פורטוגל וגם קנדה הספיקו לשלוח במהירות סרטים אחרים במקום אלו שנפסלו. עוד 3 סרטים של שלוש מדינות נפסלו או נמשכו מהתחרות ע"י המגישה, וכך הסרטים של אלג'יריה, בהוטן, ושל אוזבקיסטן לא יהיו בתחרות האוסקר השנה.

אז הנה הגענו לסקירה האחרונה לשנה זאת. 80 סרטים מהסקירות הקודמות + 16 סרטים שנוספו, מינוס שלושה סרטים שאינם בתחרות = 93 סרטים בתחרות. אלו הם 16 הסרטים שנוספו מאז שפרסמתי כאן את המקבץ השמיני (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

(בסוף הסקירה הזאת אני סוקר גם את שני הסרטים שקנדה ופורטוגל שלחו כדי להחליף את הסרטים שנפסלו. בסוף בסוף אני גם מצרף הימור פרטי לגבי אלו מ-93 הסרטים יעלו לדעתי לשלב הבא)

פקיסטן: קרקס החיים (زندگی تماشا) – סארמד קוסאת

סרטים כאלו גורמים לך להעריך את מה שיש לך, גם אם זה לא הרבה. ומצד שני, זה נשמע לי כל כך טפשי, עד שקשה לי להאמין שדברים כאלו קורים בכלל, גם אם מדובר בחברה שמרנית. מצד שלישי, אני קורא, שיציאתו של הסרט למסכים בפקיסטן נדחתה בגלל מחלוקת שהוא עורר (לא בגלל הקורונה. זה היה בינואר. לפני כל המגפה הזאת). אז אולי זה לא כזה טפשי.

במרכז הסרט גבר אחד מבוגר. הוא נחשב איש מכובד, עובד בנדל"ן, וכעיסוק צד, הוא כותב ואפילו מקליט שירי הלל לנביא מוחמד. יום אחד הוא מוזמן לחתונה של בן של חבר. בחתונה הוא מצטרף לשמחה ורוקד. הוא מצולם ע"י מי מהנוכחים, והוידאו שלו רוקד עולה למדיה החברתית – והכאוס מתחיל. פתאום כל האנשים שכיבדו אותו מפנים לו גב, כועסים על כך שהוא מבייש את הנביא, ועוד כהנה וכהנה. אסור לשמוח בחתונה. אסור לשמוח בכלל. אלו הם החיים בפקיסטן. או שאולי זאת הגזמה לצורך הסרט? אני לא יודע מה לחשוב על הסרט הזה, ולא נראה לי שאם אתקל בו באיזשהו פסטיבל אני אבחר לראות אותו.

סרביה: דארה מיאסנובאץ (Дара из Јасеновца) – פרדראג אנטוניג'ביץ

אין לי הרבה פרטים על הסרט שסרביה שולחת לאוסקר. אפילו טריילר לא מצאתי (בלינק בשם הסרט יש כמה סצינות קצרצרות שמצאתי בטוויטר. לא ממש טריילר). מה שכן הבנתי שמדובר בסרט שואה. סרט שבא לשפוך אור על השואה שהתרחשה גם בסרביה. על העובדה שהיה שם מחנה ריכוז והשמדה שנקרא יאסנובאץ, מחנה שהכינוי שלו, מסתבר, היה "האושוויץ של הבלקן". דארה משם הסרט היא ילדה שנשלחת למחנה הזה בזמן המלחמה, והסרט הזה מסופר מנקודת מבטה.

ממה שאני קורא, מדובר במחנה השמדה אכזרי במיוחד. תאי הגזים של אושוויץ היו סטרילים מדי עבור תושבי הבלקן, מסתבר. אני חושש שהסרט הזה יהפוך לקטלוג של רוע ללא תכלית, וזה עלול להפוך לסוג של פורנוגרפיה של סבל, ולנתק אותי רגשית מהסיפור, ובכך לפספס את הכוונה של הסרט.

מרוקו: הנס של הקדוש האלמוני (Le Miracle du Saint Inconnu) – עלא אדין אלג'ם

מרוקו שולחת לאוסקר סרט שעל פניו נראה כמו קומדיה ממש חמודה ומשעשעת, אבל גם כסרט קליל שלא באמת משאיר משקל. לא סרט של אוסקרים. סיפור על שודד שנרדף ע"י המשטרה. ברגע האחרון הוא חופר בור ומסתיר את השלל ששדד. קצת לאחר מכן הוא נתפס ע"י השוטרים ונכלא. כמה שנים לאחר מכן הוא משתחרר מהכלא, ונוסע אל המקום בו החביא את הכסף, רק כדי לגלות שבאותו מקום הוקם מקדש לקדוש אלמוני, ומסביב למקדש השתכנו מאמינים. הדרך להוציא את הכסף מהאדמה נראית עכשיו מסובכת מאוד.

סיפור משעשע שמלווה בטריילר חמוד, ואפילו בהשוואות לאחים כהן (במרוקאית), אבל לי זה נראה כמשהו קליל ונחמד, ולא הרבה יותר מזה.

ניגריה: החולבת (The Milkmaid) – דזמונד אוביאג'ל

מסתבר שיש דבר כזה, נוליווד. תעשיית סרטים גדולה שרוצה להיות כמו ההיא באמריקה, רק בניגריה. דגמתי פעם סרט או שניים מהנוליווד הזה. זה נראה כמו הצגת בית-ספר פתאטית מצולמת. המשחק מגוחך, האלמנטים הדרמטיים מגושמים מאוד, כמעט כמו קולנוע פרימיטיבי מתחילת המאה ה-20. שום דבר שאפילו דומה לקולנוע כמו שאנחנו מכירים.

נדמה לי ש"החולבת" לא שונה. להבנתי מדובר כאן על אשה, חולבת פרות בסביבה כפרית, שמחפשת אחרי אחותה במשך שנים, על רקע של שליטה אלימה של קבוצת גברים מורדים בכפר. דרמטיות מוגזמת במסורת סרטיו של ימין מסיקה, משחק לא קיים, דיאלוגים מגוחכים – הכל נמצא בטריילר, ואני מעריך שגם בסרט. הצבעוניות המרשימה של התלבושות לא מכסה על כל זה.

קזחסטן: ערבה בוכיה (Плач великой степи) – מרינה קונרובה

(אזהרה: הטריילר שבלינק מכיל מראות קשים לצפיה)

הפרטים שיש לי על הסרט שקזחסטן שולחת לאוסקר מעטים מאוד. מדובר בסוג של שיעור הסטוריה: בשנות ה-20 של המאה ה-20 היה בקזחסטן רעב גדול. השלטונות של ברית המועצות התאכזרו מאוד אל תושבי קזחסטן והקשו מאוד על המצב הקשה ממילא. מיליונים מתו, אחרים הגרו. זהו סיפורה של משפחה אחת שמנסה לשרוד. כפי שניתן לראות בטריילר (שוב: לחיצה על הלינק מומלצת לבעלי קיבה חזקה בלבד) מדובר בקטלוג מחריד של רוע ורשעות שהופך מהר מאוד לפורנוגרפיה של סבל. יש איזשהו סף שאחריו אני כבר לא חומל על הדמויות שבסרט אלא מגחך על המאמצים הגדולים של יוצרי הסרט ליצור אסתטיקה של סבל. אני חושש ש"ערבה בוכיה" הוא מהסוג השני, ועל כל מקרה, מדובר בסרט שיהיה קשה מאוד לעיכול לחברי האקדמיה (או בכלל. הטריילר בלינק הוא רק 4 דקות של סבל. תארו לעצמכם סרט כזה באורך מלא).

פאראגוואי: להרוג את המת (Matar a un Muerto) – הוגו חימנז

לסרט שפאראגוואי שולחת לאוסקר יש הנחת יסוד מרתקת. השאלה היא: ברגע שהסיטואציה עומדת ומתבהרת דרמטית, מה הבמאי והתסריטאי עושים איתה?

הסיטואציה הבסיסית של הסרט היא: בשנת 1978, תחת שלטון דיקטטורי, העבודה של שני גיבורי הסרט, שני גברים, היא לקבור את הגופות של אנשים שנרצחו ע"י השלטון. הם עושים את עבודתם ולא שואלים שאלות. ואז, אחת הגופות, מחרחרת. לא מתה. על שני הגברים מוטלת המשימה להרוג אותו. אבל הם מעולם לא הרגו אף אחד, רק קברו גופות של אנשים שכבר מתו…

או קיי. אז ברגע שהסיטואציה עומדת, יש לנו כנראה מצב של שובים ונשבה (בטריילר רואים איומים באקדח). בדף הסרט ב-imdb מצוינים שמות של ארבעה שחקנים בלבד בקאסט של הסרט. גם הטריילר, למרות סביבת היער היפהפיה, מעניק הרגשה של תיאטרון מצולם. זהו סרט הביכורים של הוגו חימנז, ואני לא בטוח שהוא יוכל לנער את ההרגשה הסטטית של תיאטרון מצולם מהרגע שהסיטואציה הדרמטית תתבהר.

וייטנאם: עיניים כחולות (Mắt biếc) – ויקטור וו

אני לא יודע אם הסרט שוייטנאם שולחת לאוסקר הוא סרט של פרסים, אבל הוא בהחלט נראה מסקרן. סיפור אהבה שנמשך עשרות שנים. סיפור על אהבה נכזבת, אהבה של ילד לילדה, נער לנערה, גבר לאשה – אהבה שלעולם לא מתממשת (אולי רק בסוף…). במרכז הסרט – נגאן והא-לאן. שני חברים הכי טובים מכפר קטן בוייטנאם. כבר מגיל צעיר הם ביחד כל הזמן. בגיל ההתבגרות מגלה נגאן שהוא מאוהב בהא-לאן, אבל היא מעדיפה לראות בו ידיד ולא יותר. הם נוסעים לעיר, ושם פוגשת הא-לאן את דונג. יאדה-יאדה-יאדה, היא נכנסת להריון, ומתחתנת עם אותו דונג. אבל הדונג הזה בוגד בהא-לאן, ולא באמת מראה לה אהבה. ומרחוק, נגאן צופה ומחכה לאהובתו, שאולי תבין פעם שהאושר האמיתי מחכה לה אצלו…

רומנטיקה מתקתקה, מלנכולית, בשילוב נופים יפים מוייטנאם – יכול להיות לא רע בכלל…

סעודיה: ילדת הים (سيدات أل بحر) – שאהאד אמין

כשקראתי את התקציר התמלאתי ציפייה מסרט שנראה על פניו כאגדה מלאת דמיון. כשראיתי את הטריילר, ההתלהבות כבתה.

יש כאן סיפור על כפר דייגים שמאמין בצורך של כל משפחה להקריב ילדה אחת ליצורי הים. גיבורת הסרט היא ילדה שמסרבת להתכופף למסורת הגברית הזאת, ולכן גם היא מוחרמת ומבודדת בחברה. כשנולד לה אח קטן, נדמה שגורלה נחרץ…

סיפור עם הרבה דמיון ומחשבה. אבל הסרט, מסתבר, מצולם בשחור לבן (או בגוונים מסוימים של שחור-לבן), וזה נדמה לי יותר כמניירה אמנותית לא נחוצה. יש בסיפור מספיק מרכיבים שיכולים למלא את הנפש, אבל למראה הטריילר, נדמה לי שהדרמטיות מוגזמת מדי, המסר שקוף מדי, והסרט מתאמץ מדי להיות יפה, ודווקא בגלל זה הוא עלול להחמיץ אותי.

הונג קונג: כשאתם צעירים (少年的你) – קווק צ'ונג צאנג

הרבה פעמים, סרטים שמגיעים מהמזרח הרחוק נוטים לביטוי אמנותי מקסימלי של נושא הסרט, וכך, אם הסרט הוא סרט אקשן, סצינות האקשן הן הרבה מעבר למה שאנחנו רגילים במערב (בעיקר אלימות יותר ואכזריות יותר), ואם מדובר בדרמה, האלמנטים המלודרמטיים יודגשו יותר.

הסרט שהונג קונג שולחת לאוסקר (הידוע בשמו "ימים טובים יותר". "כשאתם צעירים" הוא התרגום המילולי מסינית) נדמה לי כסרט מסקרן מאוד (ולפי Imdb, לסרט הזה כבר יש באמתחתו עשרות פרסים), אבל מכיוון שאמורות להיות בו גם סצינות אלימות, אני מניח שהאכזריות שלהן לא תעבור חלק בגרון של מצביעי האקדמיה האמריקאית. לפי כל מה שקראתי על הסרט, ולפי הטריילר, מאוד הייתי שמח לראות את הסרט בהזדמנות (עדיף בקולנוע. אני אחכה).

במרכז הסרט עומדת נערה שנמצאת ממש לפני בחינות הבגרות הגורליות. בתחילת הסרט מתאבדת חברה שלה ללימודים. לא רק שהלחץ של הבחינות ישב עליה, היא גם סבלה מהתנכלויות והתעללויות מתלמידים אחרים. גיבורת הסרט, אולי בסוג של חרטה על כך שהיא לא דיווחה למבוגרים על מה שעבר על המנוחה, עוברת ליד המתאבדת, ומכסה את הגופה כאקט של כבוד אחרון. בכך היא גם מסמנת את עצמה כקורבן הבא של המתעללים. והיא אכן מתחילה לסבול בעצמה מהתנכלויות. היא מדווחת למשטרה, אבל אין באמת שיפור או שינוי. בדרך מקרה היא פוגשת בחור צעיר אחר, אחד שכבר נמצא עמוק בתוך עולם הפשע. הוא עוזר לה, מגן עליה. וכאן מתחיל סיפור אהבה מסקרן, שאולי יוציא אותו מעולם הפשע, ואותה מהעולם האלים שנכנסה אליו שלא בטובתה.

שילוב של דרמה רומנטית עדינה, ושל דרמה קשוחה על בריונות נוער – הסרט הזה נדמה עמוס רגש, אבל גם קשוח מדי לטעמם של האמריקאים.

קמבודיה: אבות (ដើម្បីកូន) – הוי יאלנג

ליוצר הסרט הזה קוראים הוי יאלנג. "יוצר" – הכוונה היא שהוא הבמאי, והוא גם התסריטאי, וגם המפיק, ואפילו השחקן הראשי. אבל מקריאה על הסרט, ומצפייה בטריילר, אני מבין שיש כאן בעיקר חפירה מסיבית וחסרת בושה בצער המציף את העולם, בעוני, ובחוסר האונים. סרט טורקי פר אקסלנס. וגם לא בטוח שכשרון המשחק ראוי. זה קצת דומה לסרטי הקסטות של שנות ה-90 (סרטי ימין מסיקה למינהו) – כאלו שיגבירו את האלמנט הדרמטי בכוח, אבל יוותרו בדרך על כל אלמנט קולנועי נורמלי.

הסיפור, אם הוא משנה (מבוסס על סיפור אמיתי!) הוא על אבא לשני ילדים. האמא עזבה בגלל המצב הכלכלי (הו!), והוא נאלץ לגדל אותם לבדו. הוא מתפרנס בדוחק מנהיגת ריקשה, למרות שהוא בעצם נכה עם רגל פרוסטטית (הו! הו!). ואז הילד הקטן נעשה חולה, ומאושפז בבית חולים, ולאב אין כסף לשלם על הטיפול, אז הוא נאלץ לקחת על עצמו עבודה נוספת (הו! הו! הו!). ולהבנתי, הסרט גם מספר על הרופאה שמטפלת בילד, ועל המאבקים שלה. לפי הטריילר, האב עובד כל כך קשה לפרנס את ילדיו ולדאוג להם עד שהוא בעצמו נופל למשכב (הו! הו! הו! הו!). האם תצליח דרכו של האב? האם האהבה תנצח? לא נראה לי שיהיה לי אכפת.

סנגל: אבא של נאפי (Baamum Nafi) – מאמאדו דיא

סנגל שולחת לאוסקר סרט שנראה על פניו, מצד אחד, מעניין ואולי אפילו מרגש, ומצד שני, דידקטי מדי ולא מאוד עמוק בדיון שהוא מנסה לנהל.

הסיפור הוא על בחור ובחורה צעירים. טוקארה, ובת הדודה שלו, נאפי. הם רוצים להתחתן. האבות שלהם אחים, והם מתחילים לריב. אחד האבות מתמודד על ראשות העיר, השני אימאם חשוב. המריבה מתחילה בענייני האושר של הילדים, ומהר מאוד מתפתחת למלחמה שלמה על דרך החיים הרצויה, על כפייה דתית מול עבודת האל בחופשיות ואהבה. מסכסוך פרטי העניינים יצאו מהר מאוד מכלל שליטה. ואהבתם של טוקארה ושל נאפי תוכתם. נשמע (ונראה) יפה, אבל אולי קצת דידקטי מדי.

קמרון: יומנו של דייג (Fisherman's Diary) – אנה ג'ונסקוט

אם הסרט הסנגלי נדמה לי דידקטי בחלקו, הבחירה הקמרונית לאוסקר נדמית לי דידקטית מלא-מלא. ההשראה לסרט מצוטטת ישירות בסצינה שאפשר לראות גם בטריילר, והיא מלאלה יוספזי. הילדה שזכתה בפרס נובל על תפקידה בקידום חינוך לבנות בחברות שמרניות. גם בקמרון, בכפר דייגים, יש ילדה שרוצה ללמוד. היא נתלית במילותיה של מלאלה כדי ללכת ללמוד, וגם היא נענשית ע"י אביה (הדייג).

וחוץ מזה, לפי Imdb, אורכו של הסרט הזה הוא כמעט שעתיים וחצי. יותר מדי.

קובה: מחפשים את קאסאל (Buscando a Casal) – חורחה לואיס סאנצ'ז

חוליאן דל קאסאל, מסתבר, היה משורר חשוב בקובה של המאה ה-19. לפי וויקיפדיה, הוא דווקא היה משורר מצליח, וזכה להערכת הקהל והביקורת. חוליאן דל קאסאל נפטר בפתאומיות ב-1893, כשבועיים לפני יום הולדתו ה-30. עכשיו קובה שולחת לאוסקר סרט שאמור להיות ביוגרפיה סטנדרטית של דמות חשובה בהיסטוריה הקובנית, אבל כזאת שלא מוכרת מחוץ לקובה. ועם זאת, מבט בטריילר מגלה משהו מסקרן. הסטים וכל ההתרחשות מתקיימים על במה, במשהו שהוא סוג של עירוב של תיאטרון ושל קולנוע. אל הזכרון קפץ לי העיבוד המרהיב של ג'ו רייט ל"אנה קרנינה" (עם קירה נייטלי. סרט מופלא בעיניי), אני רק לא בטוח שחורחה לואיס סאנצ'ז הוא במאי מיומן ומלא דמיון כמו ג'ו רייט, ומכאן, ש"מחפשים את קאסאל" עלול להפוך, מהר מאוד, למעין יצירת אוונגארד מאתגרת סבלנות.

הונדורס: ימים של אור (Días de Luz) – 6 במאים שונים

הונדורס שולחת לאוסקר סרט שהוא הפקה משותפת של 6 מדינות שונות במרכז אמריקה, ובהם 6 סיפורים שונים שמתרחשים בשש המדינות במקביל. המשותף לסיפורים הוא שכולם מושפעים מאירוע אחד: סופה עצומת מימדים גורמת להפסקת חשמל נרחבת בכל מרכז אמריקה. הדמויות בכל הסיפורים צריכות להסתדר בלי חשמל.

זה יכול להיות סרט מעניין, אבל לפי מה שקראתי, אל התמה המרכזית, שהיא נסיון לחזור אל בסיס הקיום האנושי, לפני שהטכנולוגיה השתלטה על חיינו, מצטרפת כאן תמה נוספת, של חיים גשמיים בצל התגשמות (אפשרית) של נבואות זעם של אחרית הימים. כוחו של הממסד הדתי עומד למבחן האולטימטיבי. אני חושש ששתי התמות האלו יתנגשו ויפריעו לסיפורים להגיע ללב שלי.

מונגוליה: הורידים של העולם (Die Adern der Welt) – ביאמבאסורן דאבה

לפני כמעט 20 שנה היה סרט מקסים, אם כי קצת נשכח, שנקרא "סיפורו של הגמל המייבב". הפקה גרמנית של במאים ממונגוליה של סיפור שהוא עירוב של דוקומנטרי ועלילתי, עירוב של סרט טבע וסיפור אנושי, ואיכשהו, כנגד כל הסיכויים, הסרט עבד והיה חוויה יפה. ביאמבאסורן דאבה היתה אחת מצוות הבימוי של הסרט ההוא על הגמל, ועכשיו היא חוזרת, גם הפעם בהפקה גרמנית, לספר סיפור שהוא מונגולי לגמרי, ושעל פניו יש לו פוטנציאל להפוך לסרט שהוא אולי יותר קונבנציונלי מהסרט ההוא על הגמל, אבל לא פחות, ואולי אפילו יותר, מרגש.

הסיפור הוא על ילד עם חלומות. הוא חי במשפחה של איכרים, אבל חולם על הצלחה בתחרות סטייל "כוכב נולד". ברקע יש סיפור על יזמים שמחפשים להפקיע את השטח החקלאי לטובת חיפוש זהב, והיזמים האלו מאיימים על הפרנסה של משפחתו של הילד. ואז האבא מת בתאונת דרכים, והילד, מתוך מחויבות לזכרו של האב האבוד, יצא למלחמה בעצמו כנגד היזמים. נשמע (ונראה. הטריילר מקסים) כמו סרט יפהפה.

סין: לעוף לאליפות (夺冠) – פיטר צ'אן

לאנג פינג. הספורטאית היחידה בעולם בענף הכדורעף שזכתה במדליית זהב אולימפית גם כשחקנית וגם כמאמנת.

גונג לי. שחקנית קולנוע ותיקה (בת 55) ומאוד מוערכת שעושה כאן טרנספורמציה מרשימה מאוד. אני רגיל לראות אותה בתלבושות צבעוניות ובדרמות התקופתיות של ז'אנג יימו. הטריילר מראה אותה כמעט בלתי ניתנת לזיהוי בתפקיד מאמנת נבחרת הכדורעף של סין באולימפיאדה ב-2016.

פיטר צ'אן. במאי ותיק (בן 58) ורב מעללים. סרט אחד שלו הוקרן גם בישראל לפני כמה שנים. זה היה "יקירי", דרמה מאוד מאוד מאוד מרגשת, גם אם זה היה סרט דידקטי שהחצין מאוד את המסר שלו. לפי מה שאני קורא (ולפי מה שאני רואה בטריילר), מדובר בסרט ספורט עם אלמנט דרמטי מהוקצע ומאוד אפקטיבי, אבל גם סרט שהוא כנראה פטריוטי ולאומני מדי. כמו שהיה ב"יקירי", אני מניח שגם כאן הדרמה תדביק את הצופים לכסא, ובאותה נשימה תשאיר טעם לוואי של תמיכה ללא סייגים בקומוניזם.

דרך אגב: שחקניות הכדורעף בסרט הן לא שחקניות קולנוע, אלא שחקניות הכדורעף של נבחרת סין שמשחקות בסרט, פחות או יותר, את עצמן.


כאמור, הסרטים מקנדה ומפורטוגל נפסלו ע"י האקדמיה האמריקאית בגלל שרוב הדיאלוג בהם היה באנגלית. אלו הסרטים שהחליפו את הבחירות המקוריות:

קנדה: 14 ימים 12 לילות (14Jours, 12 Nuits) – ז'אן פיליפ דובאל

נדמה לי שלסרט שקנדה שולחת לאוסקר יש הנחת יסוד מרתקת עם פוטנציאל לדרמה מרגשת, אבל גם נדמה לי שכמה בחירות שהסרט עושה מפספסות את הדרמה. הסיפור נוגע לזוג קנדי שאימץ בעבר ילדה קטנה מויטנאם. כשהילדה גדלה ומגיעה לגיל 17 היא מתה בתאונה. האם המתאבלת מחליטה לנסוע לויטנאם עם האפר של הבת המנוחה ולחפש את האמא הביולוגית. אן דורבאל, שחקנית מעולה עם כשרון מוכח, כאן בתפקיד האם הקנדית, ויש כאן מחשבה על רקע תרבותי מול גנטיקה. ילדה שגדלה בחברה מערבית, ולא הכירה את ההסטוריה של העם שאליו נולדה במקור – מה השפיע עליה יותר – המורשת הויאטמנית או הסביבה הקנדית שבה התבגרה?

שאלות מרתקות. רק שהבמאי, לפי מה שקראתי, משחק הלוך ושוב בין שלושה מישורי זמנים – חיי הנערה לפני התאונה הקטלנית, חיי הנערה הויאטנמית שילדה את התינוקת בגיל צעיר והיתה מחויבת למסור אותה לאימוץ, ובנוסף המסע שמתרחש בהווה, ובו הקנדית והויאטנמית נוסעות ברחבי ויטנאם. הטכניקה השבורה הזו עלולה לקלקל את הקו הרגשי של הסרט. בנוסף, הקנדית מוצאת את האמא הביולוגית הויאטנמית, ואותה ויאטנמית היא, מסתבר, מדריכת טיולים לדוברי צרפתית – בחירה תסריטאית קלה מדי כדי לאפשר זרימה של הסיפור לסרט קנדי המיועד לדוברי צרפתית. אם רוצים באמת לבדוק הבדלי תרבות, האמהות היו צריכות להיות מופרדות גם דרך מחסום השפה. ובנוסף, בבחירה תסריטאית מפוקפקת, הקנדית בוחרת לא לספר לויאטנמית את סיבת ביקורה, וכך נוסעות להן 2 נשים עם סוד נורא ביניהן. כמה זמן אפשר להחזיק מסך עם סוד שכזה?

פורטוגל: ויטלינה וארלה (Vitalina Varela) – פדרו קוסטה

ויטלינה וארלה מגלמת דמות בשם ויטלינה וארלה בסרט שהוא עיבוד דרמטי של חייה. נון-אקטורית ששומרת על ארשת רצינית כל הזמן, בסרט שמתרחש כמעט כולו בלילה, עם צילומים מרהיבים, אבל גם עם חשש שיש כאן איזשהי פרטנציה אמנותית שמאפילה על הבעות הרגש האנושי הנובעות מהסיפור. והסיפור הוא על אשה שחיה בכף ורדה (קבוצת איים ממערב לאפריקה שהיו מושבה פורטגזית). לפני קרוב ל-40 שנה בן זוגה נסע לפורטוגל לצורכי פרנסה. הוא מעולם לא שב. עכשיו ויטלינה נוסעת גם היא לפורטוגל לחפש אותו. כשהיא מגיעה היא מגלה שהיא פספסה את בן זוגה – רק כמה ימים לפני כן הוא עבר מהעולם. ההלוויה זה מכבר התקיימה. היא מוצאת את הכומר שניהל את ההלוויה והיא מזהה אותו כאדם שחי גם הוא בכף ורדה בעבר, ועזב אחרי מקרה שיש בו יסוד לבושה ואשמה גדולה מצד הכומר.

וזהו, בעצם. ויטלינה מגלה פרטים חדשים על חייו של בן זוגה בעשרות השנים האחרונות, בנפרד ממנה, אבל, להבנתי, פניה נשארות חתומות לכל אורך הסרט, ואין התפרצויות רגש. והסרט, עד כמה שאני מבין, דווקא זקוק להן.


אז אלו הם 93 הסרטים בשפה שאינה אנגלית העומדים לשיפוטה של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. בשלב הראשון יעלו לגמר עשרה סרטים, ואח"כ תיקבע רשימת המועמדים הסופית שתמנה חמישה סרטים, ומתוכם ייבחר הזוכה. נכון לעכשיו, כולם בטוחים שהזוכה יהיה הנציג הדני, סרטו האחרון של תומס וינטרברג "עוד סיבוב" (שלהבנתי נרכש להפצה בישראל. נראה לי שטקס האוסקר יתקיים פחות או יותר כשבתי הקולנוע ייפתחו, אז זה גם יופץ פחות או יותר במקביל). להערכתי, היריב העיקרי שלו הוא הנציג הרומני "קולקטיב" (סרט מצוין, אגב). לפני סיום, הייתי רוצה להמר על השורטליסט המקדים של העשרה (לפי סדר הא-ב): אירן, בוסניה הרצגובינה, דנמרק, לסוטו, מקסיקו, פולין, צ'כיה, רומניה, רוסיה, שוודיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s