שובו של הגיבור: הביקורת

לפני כשנתיים וחצי הוקרן הסרט הזה בפסטיבל או-לה-לה שמוקדש לקומדיות צרפתיות. הכוונה היתה להפיץ את הסרט הזה, אבל ההפצה התעכבה, עד שהסרט הוכנס להקפאה ונגנז. הערב, אחד מערוצי הסרטים של Yes גואל את הסרט הזה, ותוכלו לצפות בו בטלויזיה. לכבוד ההקרנה הערב הוצאתי את הטקסט שכתבתי עליו עוד אז, בסוף 2018, מהארכיון. בשלוש מילים: סרט חביב וזניח. ב-450 מילים:

(שם הסרט במקור: Le Retour du Héros)

ולקראת הסוף, יש שם משהו אמיתי בכל זאת, לב פועם ומדמם שם מתחת להעמדת הפנים…

לורן טיראר. במאי מעניין. אחד שמביים קומדיות כסוג של שליחות קדושה. יש לו חוש וטיימינג שלמעט מאוד יש בכלל בעולם הקולנוע. והוא מחויב לז'אנר הקומדיות בכל נימיו. כמעט כל סרטיו הופצו בישראל, וניתן היה לראות ולהרגיש את כשרונו. "סיפור חיי" החביב, שהיתה בו לפחות סצינה אחת שקרעה אותי מצחוק (הסצינה הזאת). אח"כ היה את "מולייר", סרט נפלא לטעמי, שבמסווה של סרט תקופתי על המחזאי הנודע, פרס טיראר את האני מאמין האמנותי שלו, שדורש במפגיע יחס של כבוד גם לז'אנר הקומי, שהוא לכאורה נחות, אבל למעשה, כשהוא עשוי טוב, הוא ראוי להכרה לפחות כמו ז'אנר הדרמות, הנחשב מכובד ממנו. אחרי הסרטים האלו הגיעו צמד הסרטים על ניקולא הקטן (הראשון שבהם הופץ בישראל והיה, ובכן, מצחיק), ו"להתאהב מעל הראש" החמוד. בסרט האחרון הזה שלו שיתף טיראר פעולה עם ז'אן דוז'ארדן, והנה הוא חוזר לשתף איתו פעולה בסרט שהוא קומי במופגן, ולאורך רובו הוא משחק לא מחייב בבידור נעים, אבל כשמגיעים לסוף מבינים שהיתה כאן מחשבה מאחורי בדיחות הדעת הקלילה.

כי הסרט הזה כולו הוא דיון מתמשך ביחסי הגומלין בין השקר לאמת. בין הצורך לשקר שקרים לבנים כדי להקל על כאב הלב של אהובים, לבין הצורך לשקר כדי אפילו לשרוד. האמת תמיד תמצא את הדרך להתגלות, אבל לא תמיד באותה צורה. וכך התסריט הקצת מקרטע מביא את עצמו כמה וכמה פעמים במהלך הסרט הזה אל נקודת רתיחה, אל מקום שבו בטח יחשף השקר, ומכל מקום שכזה יש מוצא ברגע האחרון. מוצא מאולץ, חסר הגיון, אבל בכל זאת משהו שעובר איכשהו במציאות הקומית של הסרט הזה.

כי לורן טיראר מוכשר מאוד ביצירת המצבים הקומיים, וז'אן דוז'ארדן מאוד נהנה לשחק את המשחקים האלו. ברוב דקות הסרט הכימיה שלו עם מלאני לורן משעשעת, ומשחק הכוחות בין המינים כאן מסקרן, גם אם לא כל המהלכים התסריטאיים עובדים.

ואז מגיע הרגע שבו האמת נחשפת. סצינת השיא, שבה בכל זאת נחשפת נשמתו האמיתית של גיבור הסרט, שמתחת לכל השקרים שבנתה כדי לשרוד בכל זאת פועם בה לב אמיתי. האמת לא יוצאת אל פני השטח באופן ברור ומוחלט, אלא במשחקו של דוז'ארדן, ובאורך הנשימה של בימוי הסצינה. הדיון הקולנועי על השקר והאמת הופך לרב שכבתי ומרתק, למרות כל התהפוכות הלא כל כך הגיוניות של התסריט.

אז כן, אפשר לבוא לסרט הזה בלא מעט טענות. מלאני לורן קצת כבויה בסרט הזה, ודמותה הבודדה נשארת קצת שטוחה ואף קצת מעליבה מדי למין הנשי, נעמי מרלן בתפקיד הכלה המקורית (ואחותה של לורן) היסטרית מדי, והפתרונות התסריטאים הנמצאים לכל מבוי סתום מאוד מאולצים, אבל בזכות הרוח השובבה וההנאה הניכרת שביצירת הסרט הזה מצד הבמאי ובעיקר מצידו של ז'אן דוז'ארדן, ובזכות הדיון המורכב של הסרט הזה ביחסי הגומלין בין האמת לשקר, בזכות זה הסרט הזה הוא חוויה משעשעת ואפילו מעוררת מחשבה. סרט חביב, ואפילו קצת מרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s