הגורם האנושי: הביקורת

בשבוע הקרוב יוקרן בסינמטק תל אביב מדי יום סרטו הדוקומנטרי החדש של דרור מורה, "הגורם האנושי". בחודש הבא תוקרן בהוט גרסת הסדרה של הפרויקט הזה. הנה כ-500 מילה על הסרט המומלץ הזה:

לפני שמונה שנים הסתובב בעולם סרט דוקומנטרי ישראלי שנקרא "שומרי הסף". כל כך הסתובב הסרט הזה, ואפילו עד מועמדות לאוסקר הוא הגיע. דרור מורה סיפר את הסיפור הישראלי, הסיפור של המדינה הזאת, דרך הפריזמה הבטחונית, עם מבט מבפנים של האנשים שעמדו במוקד הפעולות – ראשי השב"כ. כשכתבתי בזמנו את הביקורת על "שומרי הסף" הערתי שלטעמי הסרט אכן מרשים, אבל הוא בעיניי מיועד בעיקר לצורכי יצוא, כדי להציג את הסיפור הישראלי לעיניי אנשים שלא חיים תחת השמש הים תיכונית החמה הזאת שלנו. הרגשתי את זה בעיקר כי אני חי כאן, ועם כמה שדרור מורה עבד קשה כדי להחיות את אותו סיפור באמצעים קולנועים ויזואלים, אני לא מצאתי שום תובנה, לא למדתי שום דבר חדש מצפייה בסרט ההוא.

עכשיו מגיע לסינמטקים סרטו האחרון של דרור מורה, "הגורם האנושי". שוב יש כאן סיפור שנוגע באופן מאוד ישיר לחיים שלי כאן בישראל, שוב מתוך חדרי החדרים של מה שמתנהל שם למעלה, בחלונות הגבוהים, שוב בויזואליה קולנועית מוקפדת ומרשימה, אבל הפעם אני מרגיש שיש כאן תובנה שכדאי שתחלחל לקהל בישראל (ובעולם): אי אפשר לנהל משא ומתן אפקטיבי שאכן ישיג תוצאות אם צד אחד מתעקש להכתיב לצד האחר את המהלכים. אם מישהו מתנהג כבריון, מבקש לכופף את ידו של השני, בכוח, באלימות, הצד השני יתנגד. זה לא ילך."הגורם האנושי" הוא תיעוד מרתק של עשר שנים בחיי המדינה הזאת. העשור שבין 1990 לשנת 2000. ארבעה ראשי ממשלה ישראלים עוברים תחת עדשתו של דרור מורה כאן – יצחק שמיר, יצחק רבין, בנימין נתניהו, ואהוד ברק. שניים מהימין, ושניים מהשמאל. מהניתוח של הסיפור כפי שדרור מורה מספר אותו ב"גורם האנושי" ניתן להגיע למסקנה אחת עצובה: רק אחד מאותם ארבעה היה באמת מנהיג. רק אחד מהם באמת ניסה להקשיב לצד השני, באמת ניסה לנהל משא ומתן שבו אנחנו נוותר על הרבה, אבל לא על הכל, וגם נקבל לא מעט. רק אחד מהם ניסה ותעה, באמת השתמש בגורם האנושי, ניהל מערכת יחסים של ממש עם הצד השני, מערכת יחסים שהתפתחה לאט לאט במשך כמה שנים, עד שהגיעה למקום של ידידות של אנשים שיכולה היתה להתפתח גם לידידות של עמים (עד שבא יגאל עמיר).

הרי הליכוד כבול בקונספציה של שטחי ארץ ישראל הקדושה לעם ישראל. ומצד שני, גם אהוד ברק יוצא מהסרט הזה חבול ופצוע. כאדם שיודע הרבה יותר טוב מכולם מה צריך לעשות ואיך, והוא בכלל לא מקשיב לצד השני.

וכך דרור מורה עושה עבודה קולנועית מרתקת, שמצד אחד עורכת בחוכמה ובקצב נכון את סיפורי מאחורי הקלעים של התהליך שהתחיל במדריד (1991), המשיך באוסלו (1992-5), והגיע עד קמפ דיויד (2000), ומצד שני משלים את הסיפור בעבודה מרשימה שהופכת תמונות סטילס דוממות למלאות חיים. מורה יודע מתי להאיץ את הקצב ומתי להאט (ברצח רבין, כמובן, לוקחים את הזמן. למשל). הסיפור כאן מלא בפרטים, אבל הוא הרבה מעבר לרכילות של מאחורי הקלעים. הוא סיפור ההחמצה הגדולה שעלתה בחיים של הרבה אנשים (משני הצדדים).

אני מבין שהסרט נערך גם לסדרה, ופרקי הסדרה מכסים גם את עשרים השנים האחרונות, אותן 20 שנים שמופיעות רק בחטף לקראת סוף גרסת הסרט, אבל להבנתי המסקנה זהה ופסימית: אין בנמצא כרגע, לא בישראל ולא בפלסטין, אף אדם בעמדת שלטון שמוכן להקשיב לצד השני ולפתוח במשא ומתן אמיתי כדי להביא לרווחה של שני העמים כאן על האדמה הזאת.

ומצד שני, הסרט הזה נחתם ב-2019. מאז התחלף כבר נשיא ביונייטד סטייס…

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s