ארכיון חודשי: מאי 2021
פסטיבל קולנוע צרפתי: תחת שמי פריז
(שם הסרט במקור: Sous les Étoiles de Paris)
כשאנחנו חושבים על פריז, התמונה שעולה בדמיוננו מאוד שונה מתמונת הפתיחה של הסרט הזה: מקום קטן, מצומצם, סגור בין זויות של גשר שתוחם את החיים הקטנים של האשה שגרה שם, בסמטאות פריז.
כשאנחנו חושבים על פריז, התמונה שעולה בדמיוננו יותר דומה לתמונת הסיום של הסרט הזה: תמונת פנורמה רחבה של העיר הגדולה והמפוארת הזאת, נוף שבו גם האשה הזאת יכולה להתקיים.
ובין שני הקצוות האלו חי "תחת שמי פריז". סרט קטן, בחלקו תיאטרלי למדי, ובכל זאת, זהו סיפור קולנועי על אשה מוכה וחבולה, אשה חסרת בית שהתיאשה מהחיים, והנה פתאום היא מוצאת לעצמה ייעוד, מטרה, טעם לחיים: למצוא את האמא של הילד הזה שנקרה בדרכה במקרה. אכן, גם אשה מוכת גורל שכזאת יכולה לשנות משהו בעולם הזה. גם אשה מרוטה שכזאת יכולה למצוא מקום בעיר האורות המופלאים, פריז.
קתרין פרו, בתפקיד הראשי, עושה תפקיד נפלא לטעמי. פרו היא בת דורה של איזבל הופר, צעירה בקצת יותר מעשור מקתרין דנב, ונדמה שהיא חוסה בצילן של הגברות הנכבדות האלו, ולדעתי, לא תמיד בצדק. גם קתרין פרו היא שחקנית מצוינת, וכאן, ב"תחת שמי פריז", פרו מצליחה לא ליפול אל המלכודת של תיאור סטריאוטיפי של קבצנית חסרת בית, ובמקום זה היא יוצרת תיאור נטורליסטי של אשה שהחיים התאכזרו אליה. נדמה שפרו ממש חיה את האשה הזאת, את הכאב שלה (הנפשי, כמו גם זה הפיזי, המשפיע על ההליכה שלה). פרו יוצרת דמות שמכונסת בעצמה, ובעזרת המשחק הנהדר שלה גם אני מרגיש שהיא לאט לאט נפתחת אל העולם שמסביבה כדי לעזור למישהו אחר.
אמנם התסריט נמנע מ להמשיך לקרוא
ארץ נוודים: הביקורת
(שם הסרט במקור: Nomadland)
קצת קשה לי לתקשר עם הסרט הזה. מדובר על אשה אחת, ובעצם על קבוצת אנשים, שהם נוודים. אנשים שנטשו את שגרת החיים הרגילה שאנחנו מכירים, שגרת חיים שהם קוראים לה "השעבוד לדולר", והלכו לחיות חיים בדרכים. לא עוד חיים בבית בטון של 4 קירות, אלא חיים בתוך קראוואן מתנייד. לא חיים במקום אחד, אלא חיים בדרך. נסיעה בוואן ברחבי ארצות הברית עד שמתעייפים. עד שמוצאים חניון כדי לנוח לילה, אולי לכמה לילות, ואז להמשיך לנדוד. לא עוד עבודה אחת קבועה למשך שנים ארוכות, אלא עבודות זמניות, כאלו שיכסו רק את הצרכים הבסיסיים, והלאה.
קשה לי לתקשר עם סרט כזה, כי זה סגנון חיים שאני לא מסוגל לדמיין את עצמי עובר. כל עבודה שהחזקתי בחיי הייתי בה כמה וכמה שנים. כל כתובת שבה גרתי, שהיתי בה שנים ארוכות. ברור לי לחלוטין שסגנון חיים שכזה, חיי נדודים, הם אילוץ, ולא בחירה.
וזאת הבעיה שלי עם הסרט. כותרות הפתיחה של "ארץ נוודים" מניחות את היסודות לבריחה של גיבורת הסיפור מהחיים: יש אבטלה. נסגר המפעל. אין כסף. גיבורת הסרט סוחבת על גבה כאב עצום. פרנסס מקדורמנד אדירה כאן בסרט. מוכיחה שוב שהיא מהשחקניות המשובחות ביותר שיש היום בעולם.
הדרך שבה היא מתנהלת במרחב מבהירה שמשהו כבד מאוד יושב עליה. שמה שהבריח אותה מהחיים הרגילים הוא יותר מרק איבוד מקור הכנסה. אבל מהו אותו כאב בדיוק? פרטי חייה של פרן, הגיבורה, נשארים להמשיך לקרוא
טנט: הביקורת
(שם הסרט במקור: Tenet)
דמיינו שאתם נוהגים ברכב על הכביש המהיר. התנועה דלילה. פתאום אתם מבחינים בנתיב שלכם שהרכב שנמצא לפניכם נוסע ברוורס. הסכנה גדולה.
דמיינו שאתם הולכים ברחוב. בשדרה העירונית. ערב רב של אנשים צועדים להנאתם. פתאום אתם מבחינים שחלק מהאנשים הולכים קדימה, כמוכם, וחלק הולכים אחורה. הבלבול גדול.
דמיינו שאתם בשדה קרב. הרבה מאוד כדורים שורקים מימינכם ומשמאלכם. מסוקים באויר. פתאום אתם מבחינים שחלק מהחיילים מתקדמים אל המטרה תחת חיפוי היריות, וחלק אחר של אותו חיל נסוג לאחור. הבלבול והסכנה גדולים.
"טנט" הוא כמו תרגיל מחשבתי בקולנוע. תרגיל מרתק במחשבה על זמן. מה אם הזמן זז קדימה ואחורה סימולטנית? מה אם ניתן היה לחוות את הזמן בדרכים שונות באותו מישור התרחשות? תרגיל מסקרן מאוד. הבעיה של "טנט" היא שנדמה שאת מה שניתן היה לתאר כמשחק אינטלקטואלי נקודתי, כריסטופר נולאן הבמאי מותח על פני סרט ארוך עד כמעט יאוש, מבלי באמת לערב אותנו בחיי האנשים שחווים את הזמן בצורות כל כך שונות ומנוגדות.
הרי לגיבור הסרט עצמו אין שם. קוראים לו "הפרוטגוניסט". והעלילה נסחבת כאן ללא צורך: יש מישהו שרוצה להשמיד את העולם. מי הוא אותו אחד? סע ל להמשיך לקרוא
העד הבלתי נראה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Il Testimone Invisibile)
אתה רוצה לשחק? יאללה, בוא נשחק
המשפט הזה מופיע בגוף הסרט. הוא הגרסה האיטלקית של אר יו טוקינג טו מי הידוע מתוך "נהג מונית". גבר עומד מול המראה, משחק. והסרט הזה הוא אכן משחק. סוג של שעשוע חביב, אבל גם חסר כל משקל.
"העד הבלתי נראה" הוא סוג של תרגיל קולנועי. סוג של השתעשעות בז'אנר סרטי בלש. אדם חשוד ברצח. כל הראיות נגדו, אבל הוא נשבע שזה לא הוא. והסרט מגלגל לאט לאט, בסבלנות, את הסיפור כולו. וזהו.
היתרון הגדול של "העד הבלתי נראה" הוא הסטייל שלו. 
הגיבור שלו הוא איש עסקים מצליח, עשיר, ובהתאמה, כבר מהרגע הראשון, הסרט הזה מזמין אותי למלונות פאר, נופים אירופים משכרים, בחורות יפות, כל מה שכסף יכול לקנות. סטפנו מורדיני הבמאי גם מלווה את הסרט במוסיקה דרמטית, אבל עושה את זה בחוכמה, כדי שהיא תתמוך במראה היפהפה של הסרט, ולא תשתלט עליו.
בנוסף, "העד הבלתי נראה" עושה בחירה שלכאורה (והאמת, גם למעשה) מכשילה אותו: גיבור הסרט הוא איש עשיר, והוא גם להמשיך לקרוא
ואז רקדנו: הביקורת
(שם הסרט במקור: And Then We Danced)
– אתה יודע שתצטרך לעזוב עכשיו? לעזוב את המקום הזה, את המשפחה שלך, את התרבות שלך, את המדינה שלך? אתה יודע שאין לך מקום כאן עכשיו, כן?
ואז הוא רקד.
ואז הוא דרש במפגיע את המקום שלו בתרבות שלו. במדינה שלו. בכל זאת. ולמרות הכל. כן, הוא שונה. ואחר. ואולי לא ממש מבינים אותו. אבל גם הוא, כמו כל חבריו, גם הוא גרוזיני. והוא מביע את עצמו בריקוד. ולא ייקחו את זה ממנו.
"ואז רקדנו", הסרט הגרוזיני הזה שמגיע משוודיה, הוא סיפור אהבה יפהפה בין שני גברים במקום שבו הומוסקסואליות נלחשת בקושי, ונתפסת בדרך כלל כפשע שלא יסולח. לבאן אקין, שאין לי מושג מיהו, יוצר כאן סרט חכם, ש להמשיך לקרוא
פסטיבל קולנוע צרפתי: החמור, המאהב ואני
(שם הסרט במקור: Antoinette dans les Cévennes)
זה היה אמור להיות סרט ממש חמוד וממש כיפי. הוא ממש לא. כלומר, לא סבלתי בהקרנה, אבל הוי, כמה פוטנציאל יש בסרט הזה, והוי, כמה הוא מבוזבז…
אשה צעירה מנהלת רומן עם גבר נשוי. היה להם תכנון לצאת ביחד לחופשה, אבל הוא נתקע עם אשתו והילדה הקטנה, אז החופשה עם המאהבת נדחית למועד אחר. המאהבת לא מוותרת, ומצטרפת למסע של אהובה ביחד עם אשתו והילדה. ועם חמור. נשמע כמו קומדיה טובת לב. אבל יש בעיה גדולה מאוד: הסרט הזה לא החליט אם הוא קומדיה מטורפת, שבה אין ממש צורך להסביר בהגיון את הסיטואציות, או שהוא דרמה קומית, שלוקחת את הזמן להקשיב להלמות לב האוהבים, ולהוסיף כמה בדיחות לתיבול. קרולין ויניאל, במאית הסרט חסרת הנסיון, לא מצליחה למצוא את האיזון בסרט הזה, וכתוצאה מכך אני לא מצליח להיגרף אל תוך החוויה הקולנועית.
איתן 