מתיאס ומקסים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Matthias et Maxime)

לאט לאט, בטפטופים, עולים סרטים להקרנות מסחריות. הנה עוד אחד. "מתיאס ומקסים". סרט בעייתי.

ראיתי שני סרטים של קסאוייה דולאן בעבר. שנאתי את שניהם. ממש שנאתי. יצאתי מההקרנות שלהם מאוד מאוד עצבני. בעיניי קסאוייה דולאן הוא במאי אינפנטילי, שמחצין את אמצעי המבע שלו כדי להראות לכל העולם כמה הוא יודע לביים, וזה בא על חשבון הדמויות, הדרמה, ובסופו של דבר – על חשבון הצופים. בגלל שדולאן כל כך דחה אותי, דילגתי על רוב סרטיו. הוא המשיך ליצור, ואני צפיתי מהצד. הוא גם ניסה לפרוץ למיין-סטרים עם סרטו הראשון בשפה האנגלית, אבל הכשלון של הסרט הזה היה כל כך קולוסאלי עד שהוא חזר הביתה, ועשה את "מתיאס ומקסים". כשהסרט הוקרן בפסטיבל קאן, התגובה הביקורתית היתה חיובית, ולראשונה נאמר גם שדולאן התמתן. חשבתי לתת לו עוד הזדמנות.אז כן, "מתיאס ומקסים" הוא אכן סרט הרבה יותר רגוע. מה שלא אומר שזה סרט טוב. יש לי הרבה טענות לסרט הזה, ונדמה לי שהדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר עליו שהוא לא נורא כמו סרטיו הקודמים.

אני אתחיל מזה שאני לא ממש מבין איך יוצרים סרט שבו האירוע המחולל לא נמצא בו. יש כאן סיפור על שני גברים. במקרה, בסוג של צירוף מקרים, הם מתנשקים. והנשיקה הזאת גורמת להם לערער את כל תפיסת עולמם. והנשיקה הזאת? לא נמצאת בסרט. איך אפשר לבנות דרמה שלמה על משהו שאנחנו לא רואים, לא חווים בעצמנו? הרי גבר אחד ממש מתחיל להרהר בעצמו. לחלום בהקיץ תוך כדי שהוא נמצא במשרד. הוא מקבל משימה ללוות אורח של המשרד מעיר אחרת, והם הולכים למועדון חשפנות. אבל מול הציצים, אולי הוא בכלל נמשך לגברים?

כל זה היה מקבל משנה תוקף אם הנשיקה עצמה היתה נמצאת על המסך, מקבלת את הזמן שלה כדי לתת את האפקט הדרמטי. מה גם שדולאן שוב מתחכם: הנשיקה מתקיימת כחלק מסרט שאחות של מישהו מצלמת. היא אומרת "אקשן" – ודולאן עושה "קאט". מגיעים לשנייה שלפני – ולא רואים.

הגבר השני (דולאן עצמו) עסוק בדברים אחרים. בכלל, "מתיאס ומקסים" מתפזר ליותר מדי סיפורי משנה, שעדיף היה להעיף אותם מהסרט כדי להדק את הדרמה סביב שני הגברים האלו. יש לדולאן איזשהו עניין לא פתור עם יחסי בנים ואמהות. גם כאן, כמו בסרטים אחרים שלו, יש סצינות של אלימות (ממש אלימות) בינו לבין אמא שלו בסרט. גם כאן יש צרחות. ובכלל, דולאן מעמיס על האוזן שלי המון רעש. בהתחלה זה עוד איכשהו עובד – החבר'ה צוחקים וצועקים ומבלים. זה הגיוני. אבל אח"כ זה הופך לרעש. כי גם האמהות צועקות. והמוסיקה לוחצת. והגבר השני, בסצינה אחת לא ממש ברורה, תוהה האם להזמין לדייט מישהי שמטפלת בו כשהוא נפצע.

אז הוא הומו או לא? לא ממש ברור. פיתוח הדמויות כאן מאוד לוקה בחסר, והכל טובע בים של רעש. מה גם שדולאן ממשיך להפריד בין הסצינות ביחידות מוסיקליות שהן כמו וידאו-קליפים. במקום לעצור לרגע ולהקשיב לשקט של הדמויות, לנסות להבין מה עובר עליהן, דולאן מעמיס על האוזן שלי המון המון, מטביע את הרגש.

לקראת סוף הסרט יש רגע שבו אחד הגברים מוצא במגירה ציור מתקופת הילדות שמסביר ששני הגברים האלו הכירו תקופה ארוכה. והנה עכשיו, פתאום, הנשיקה הזאת (שלא נמצאת בסרט) הוציאה החוצה מה שהיה קבור שם שנים. אבל הסצינה הזאת מגיעה בסוף הסרט. אם היא היתה בהתחלה היא היתה נותנת משקל הרבה יותר משמעותי לכל סיפור ההתפרקות של שני הגברים האלו. כך שהסצינה בסוף (שלצורך העניין נקרא לה "סצינת מכתב ההמלצה"), שהיא סצינה יפה כשלעצמה, אין לה משקל רגשי עלי, כי אין לה בילד-אפ דרמטי ראוי.

כך שדולאן אולי מעט התמתן, והוא לא מרגיש את הצורך להראות כל הזמן איך הוא מביים, אבל זהו עדיין אותו דולאן, וזהו עדיין סרט מאוד לא טוב בעיניי (גם אם פחות מעצבן).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s