פסטיבל קולנוע צרפתי: משטרה

זהו, נגמר. אין יותר קורונה. אין יותר מלחמה. אין יותר בעיות בעולם. יש שלום. יש ממשלה. יש תקציב. יש הרמוניה והכל טוב. מצוין ממש.

ויש פסטיבל צרפתי בסינמטקים. הסרט הראשון שדגמתי מהפסטיבל הוא "משטרה".

(שם הסרט במקור: Police)

אם לומר את האמת, באתי לסרט סקפטי למדי. הבמאית, אן פונטיין, היא אמנם ותיקה למדי, אבל אני לא מאוד מחבב את עבודתה. יש משהו יבש בסרטים שלה. מה גם שהסרט הזה, "משטרה", עשה את הבכורה שלו בפסטיבל ברלין החשוב בשנה שעברה, אבל מאז די נעלמו עקבותיו. הסרט יצא למסכים בצרפת ודי נשכח. הוא לא היה מועמד לפרסים כמעט בשום מקום, ולא נרשמה התלהבות רבה.

ולכן שמחתי לגלות שמדובר בהפתעה נעימה. אמנם העריכה של הסרט הזה קצת מאריכה אותו ללא צורך, וגם הפלאשבקים המשולבים בסרט נערכים אל תוך הסיפור המרכזי במגושמות ניכרת, אבל הפעם היובש הזה של אן פונטיין עובד לטובת הסרט.לכולנו כואב משהו. כל אחד ואחת מאיתנו סוחב על גבו צרה כלשהי. משהו פרטי שמעיק עלינו. אבל אנחנו גם סגורים בתוך השגרה. עבודה. מטלות וסידורים שצריך לעשות. קמים בבוקר וממשיכים את החיים. והכאב הזה מכרסם בתוכנו. מתי מגיע הרגע שבו אנחנו מפסיקים ללכת עם הזרם, מפסיקים לעשות את הצפוי כל כך, ומחליטים פעם אחת, ברגע אחד, לשנות, לשבור את השגרה, לעשות משהו יוצא דופן שהוא אולי לא נועד עבורינו בצורה מובהקת, אבל הוא הנכון והמוסרי, והיציאה הכל כך יוצאת דופן הזאת מעורנו תהיה לה גם השפעה מאלחשת על הכאב שאותו אנו סוחבים בשגרה.

"משטרה" הוא סרט מתוחכם למדי במבנה שלו. ארבע דמויות מרכזיות יש כאן. ואן פונטיין לוקחת את הזמן להציג לנו אותן. כדי לא לבודד אותן מסביבתן, פונטיין נוקטת בשיטת הרשומון, כך שהאקספוזיציה הארוכה למדי של הסרט הזה מציגה בעת ובעונה אחת את הדמויות והכאבים הפרטיים שלהן בנפרד מהשאר, ובאותו הזמן הדמויות כולן מעורבות בחיי הדמויות האחרות מתוקף עבודתן המשותפת במשטרה (או במקרה של הדמות הרביעית – הוא האדם שהדמויות המשטרתיות נדרשות לטפל בו בחלק השני של הסרט). בדרך הזאת פונטיין מציגה סיפור שהוא בעת ובעונה אחת פרטי של כל דמות לחוד, אבל הכאב של כל דמות פרטית נמהל בכאבן של הדמויות האחרות ויוצר בסיס נרחב לדרמה שתגיע בחלק השני של הסרט.

וכך הסרט נמנע מסנסציוניות מלודרמטית, והיובש של אן פונטיין נותן מקום לאינטלגנציה של הצופה להבין ולהרגיש את הכאב הפרטי של כל אחד, כאב שנמצא מתחת לפני השטח ויוצא במקום וזמן מאוד ספיציפים. צריך כמובן גם לתת קרדיט גדול לצוות השחקנים, ובמיוחד, שוב, לוירז'יני אפירה (שמשחקת כאן דמות בשם וירז'יני) . אפירה הזאת רק מתחבבת עלי יותר עם כל סרט שאני רואה אותה (אהבתי אותה ב"נפלאות החושים", ובעיקר ב"אהבה בלתי אפשרית". היה לה תפקיד קטן ב"היא" הסנסציוני של פול ורהובן. בקרוב נראה אותה בתפקיד הראשי בסרטו החדש של אותו ורהובן). כאן, ב"משטרה", היא מופנמת, שקטה, כואבת, אבל הכל יוצא החוצה לאט ובמתינות, ודווקא בגלל זה עבד עלי.

אז אולי פונטיין מושכת את הסיפור קצת יותר מדי, וניתן היה לקצר את הסרט, אבל יש משהו יפה ומרגש לטעמי ב"משטרה", דווקא בגלל המופנמות שלו. כדאי לתת ל"משטרה" צ'אנס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s