פסטיבל קולנוע צרפתי: החמור, המאהב ואני

(שם הסרט במקור: Antoinette dans les Cévennes)

זה היה אמור להיות סרט ממש חמוד וממש כיפי. הוא ממש לא. כלומר, לא סבלתי בהקרנה, אבל הוי, כמה פוטנציאל יש בסרט הזה, והוי, כמה הוא מבוזבז…

אשה צעירה מנהלת רומן עם גבר נשוי. היה להם תכנון לצאת ביחד לחופשה, אבל הוא נתקע עם אשתו והילדה הקטנה, אז החופשה עם המאהבת נדחית למועד אחר. המאהבת לא מוותרת, ומצטרפת למסע של אהובה ביחד עם אשתו והילדה. ועם חמור. נשמע כמו קומדיה טובת לב. אבל יש בעיה גדולה מאוד: הסרט הזה לא החליט אם הוא קומדיה מטורפת, שבה אין ממש צורך להסביר בהגיון את הסיטואציות, או שהוא דרמה קומית, שלוקחת את הזמן להקשיב להלמות לב האוהבים, ולהוסיף כמה בדיחות לתיבול. קרולין ויניאל, במאית הסרט חסרת הנסיון, לא מצליחה למצוא את האיזון בסרט הזה, וכתוצאה מכך אני לא מצליח להיגרף אל תוך החוויה הקולנועית.

antoinette dans les cevennes

או שהסרט הזה עדין ונעים, בסצינות ארוכות שאמורות להיות נוגעות ללב, או שהוא גס ורעשני, בסצינות שאמורות לספק פרצי צחוק היסטרים. שני האלמנטים האלו מתנגשים כל הזמן לכל אורך הסרט, והסצינות הדרמטיות הופכות למלאכותיות, חסרות אמינות, והקומיות לא נוחות ממש לצפייה, כי ההרגשה שלי היתה כל הזמן שהסרט הזה בורח אל הפתרון הקל והפשוט מדי, במקום באמת להוציא את הצחוק מתוך הסיטואציה הנפשית של הגיבורה.

מה גם שנדמה לי שלור קאלאמי, השחקנית הראשית בסרט, היא אחת מאותן שחקניות שאנשים אוהבים לאהוב, אבל רק אני מגרד בראשי ולא מבין למה. לפחות על פי מה שראיתי ב"החמור, המאהב, ואני", קאלאמי נמצאת על טורים גבוהים כל הזמן. כשהיא שמחה וגם כשהיא עצובה. אפילו כשהיא אמורה לשחק עייפה, גם אז היא מאוד אנרגטית וחסרת מנוחה. המחט הדרמטית של הסרט הזה לא מכויילת בצורה הגיונית, ותצוגת המשחק של קאלאמי לא מאוד עוזרת.

הסרט הזה לא מאוד אינטלגנטי (מה שחשוב בסרט מסע הוא המסע עצמו, ולא המטרה. זה לא רק חוק תסריטאי ידוע. זה משפט שממש נאמר בסרט), וחסר עדינות בצורה מתסכלת בדיון בחיי האהבה של נשים צעירות (גם הדיאלוגים של גיבורת הסרט עם אנשים שנקרים בדרכה כתובים בדרך חודרנית שלפחות אותי דוחה ודי סוגרת את הרגש שלי. לא ברור אם זה אמור להצחיק או לפנות לרגש. זה לא עושה אף אחד מאלו).

אז מה שנשאר הוא הנופים היפים של צרפת, כמה רגעי חיוך של מה שאמורים היו להיות רגעים קומיים מטורפים, אבל בגלל חוסר האיזון הם משאירים חיוך קל בלבד, ויש גם את בנז'מין לאברן בתפקיד קטן מדי (הוא הגבר הנשוי כאן בסרט). לאברן, שהכרנו ב"נפלאות החושים", וגם ב"סה לה וי" של נקש/טולדנו, הוא היחיד כאן שמציג משחק נטורליסטי, שאני יכול להאמין לו וללכת איתו רגשית. כל שאר האנשים כאן תקועים בלימבו בין דרמה לבין קומדיה, והסרט נופל ברווח הגדול ביניהם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s