ואז רקדנו: הביקורת

(שם הסרט במקור: And Then We Danced)

– אתה יודע שתצטרך לעזוב עכשיו? לעזוב את המקום הזה, את המשפחה שלך, את התרבות שלך, את המדינה שלך? אתה יודע שאין לך מקום כאן עכשיו, כן?

ואז הוא רקד.

ואז הוא דרש במפגיע את המקום שלו בתרבות שלו. במדינה שלו. בכל זאת. ולמרות הכל. כן, הוא שונה. ואחר. ואולי לא ממש מבינים אותו. אבל גם הוא, כמו כל חבריו, גם הוא גרוזיני. והוא מביע את עצמו בריקוד. ולא ייקחו את זה ממנו."ואז רקדנו", הסרט הגרוזיני הזה שמגיע משוודיה, הוא סיפור אהבה יפהפה בין שני גברים במקום שבו הומוסקסואליות נלחשת בקושי, ונתפסת בדרך כלל כפשע שלא יסולח. לבאן אקין, שאין לי מושג מיהו, יוצר כאן סרט חכם, שמתפתח לאט, ועשוי בצורה מרתקת. המצלמה מוחזקת ביד כל הזמן, בתנועה מתמדת, והעריכה משתמשת בג'אמפ-קאטים באופן תדיר. הסרט הזה מגיע מהמקום של הצעירים. אלו שבוערים. שסוערים. ומצד שני, כל העיצוב האמנותי של הסרט צבוע בצבעים חמים – מהלכי הצעירים לא יבואו מתוך מרד, ולא מתוך התרסה, אלא להיפך, מתוך אהבה גדולה למקום הזה שבו הם גדלו, לתרבות שלהם, לריקוד שלהם.

בעיקר נוכח בסרט פס הקול. בכל מקום שאליו הולך גיבור הסרט, במסיבות ובחתונות, אבל גם ברגעים אינטימיים – תמיד יש מישהו ברקע ששר או מדבר. המקום הזה, הכל כך חמור הזה, הכל כך שמרני הזה, הכל כך אוהב אבל גם לוחץ הזה – איפה אפשר למצוא את עצמך בתוך הרעש הזה. משהו בסרט הזה הזכיר לי את סרטיה של רונית אלקבץ ז"ל. הבתים הצפופים, הפריימים הסגורים, השירים והדיבורים האינסופיים בפס הקול הזכירו לי את אווירת הלחץ של המשפחה המורחבת מאוד של ויויאן אמסלם. גם גיבור הסרט רוצה למצוא את עצמו, ללכת בדרכו, אבל המשפחה לוחצת. מאוד לוחצת. מכל הכיוונים יש לחץ. רגעי אהבה אמיתיים, רגעים אינטימיים עם גבר אחר – אלו הם דברים שצריך לגנוב בסתר. סצינת האהבה מתרחשת מאחורי סלע שמסתיר (אבל דיבורי השכנים נשמעים בפס הקול טוב מאוד. התרבות האהובה נמצאת קרוב, לוחצת ומסוכנת מאוד, אבל גם כל כך הכרחית לקיום).

התסריט והקצב של הסרט מביאים את גיבור הסרט (בגילומו הנהדר של שחקן לא ידוע בשם לבאן גלבקיאני, עם פנים שמביעות שילוב של נחישות ושל פגיעות) למשבר הדרגתי, להתפרקות טוטאלית, ולהתחברות נחושה מחדש, בתהליך איטי, עם הרבה מוסיקה שמצד אחד היא חלק מהעולם של הדמות הראשית, ובאותה מידה מפריעה לאותה דמות לשמוע את עצמה בתוך השאון של כולם, תרבות שממשטרת את כולם, ובכל זאת הוא מוצא דרך לבטא את עצמו בתוך הקולקטיב הלוחץ הזה. הקצב האיטי של התפתחות האירועים נותן לי שהות להתחבר רגשית לדמות הזאת, להתאהב איתה, להישבר איתה, להתרגש איתה, והעשייה הקולנועית האינטלגנטית מחברת אותי לסיפור של אנשים במקום מאוד ספיציפי, שהוא אולי שונה מאוד מכאן, ואולי לא כל כך. סרט יפהפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “ואז רקדנו: הביקורת

  1. מקווה שבסדר שאפרסם כאן (ולא, זו לא הודעה מטעם, איני קשור לאתר) ומקווה שיעניין את קהל הקוראים. האתר המעניין TSPDT (They Shoot Pictures, Don't They?), למי שלא מכיר, המדובר בפרויקט שאפתני ליצור אגרגט סטטיסטי לפי מודל מתקדם של כל הרשימות אי־פעם של ״הסרטים החשובים/הטובים ביותר בכל הזמנים״ וכדומה לתוך רשימה כוללנית מאוחדת אחת, ביקש מקוראיו, כך ראיתי לפני מספר ימים, לפרסם את עשרים וחמישה הסרטים המועדפים/האהובים עליהם/שהם מחשיבים לטובים ולחשובים ביותר בתולדות הקולנוע, לראשונה, מתוך ניסיון לייצר רשימה שכזו מבין גולשי האתר. אני מזמין את כל גולשי אתר זה להשתתף ולפרסם את רשימותיהם. הסקר פתוח עד 31 במאי ותוצאותיו יתפרסמו, כך הובטח, עד לסוף יוני לערך. הנה שלי:

    I). »Hitler, ein Film aus Deutschland« (Hans-Jürgen Syberberg, 1977)
    II). »Melancholie der Engel« (Marian Dora Botulino, 2009)
    III). “Dogville” (Lars von Trier, 2003)/“Manderlay” (Lars von Trier, 2005)
    IV). “Nymphomaniac: Volume I” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume I – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013)
    V). “The House That Jack Built” (Lars von Trier, 2018)
    VI). ״הבורגנים״ (איתן צור, 2004/2003/2002/2001/2000)
    VII). «Salò o le 120 giornate di Sodoma» (Pier Paolo Pasolini, 1975)
    VIII). «Vase de noces» (Thierry Zéno, 1974)
    IX). «Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα» (Νίκος Γεωργίου Νικολαΐδης, 1990)
    X). “Savage Grace” (Tom Kalin, 2007)
    XI). “Shadows” (John Cassavetes, 1958)
    XII). “Faces” (John Cassavetes, 1968)
    XIII). “A Woman Under the Influence” (John Cassavetes, 1974)
    XIV). “The Killing of a Chinese Bookie” (John Cassavetes, 1976)/“The Killing of a Chinese Bookie – The Director’s Cut” (John Cassavetes, 1976)
    XV). “Opening Night” (John Cassavetes, 1977)
    XVI). »Vredens Dag« (Carl Theodor Dreyer, 1943)
    XVII). »Ordet« (Carl Theodor Dreyer, 1955)
    XVIII). »Gertrud« (Carl Theodor Dreyer, 1964)
    XIX). “Abigail’s Party” (Mike Leigh, 1977)
    XX). “Life Is Sweet” (Mike Leigh, 1990)
    XXI). “Safe” (Todd Haynes, 1995)
    XXII). »Sátántangó« (Tarr Béla, 1994)
    XXIII). «No Quarto da Vanda» (Pedro Costa, 2000)
    XXIV). «Juventude em Marcha» (Pedro Costa, 2006)
    XXV). »Sensuela» (Teuvo Tulio, 1972)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s