העד הבלתי נראה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Il Testimone Invisibile)

אתה רוצה לשחק? יאללה, בוא נשחק

המשפט הזה מופיע בגוף הסרט. הוא הגרסה האיטלקית של אר יו טוקינג טו מי הידוע מתוך "נהג מונית". גבר עומד מול המראה, משחק. והסרט הזה הוא אכן משחק. סוג של שעשוע חביב, אבל גם חסר כל משקל.

"העד הבלתי נראה" הוא סוג של תרגיל קולנועי. סוג של השתעשעות בז'אנר סרטי בלש. אדם חשוד ברצח. כל הראיות נגדו, אבל הוא נשבע שזה לא הוא. והסרט מגלגל לאט לאט, בסבלנות, את הסיפור כולו. וזהו.

היתרון הגדול של "העד הבלתי נראה" הוא הסטייל שלו. הגיבור שלו הוא איש עסקים מצליח, עשיר, ובהתאמה, כבר מהרגע הראשון, הסרט הזה מזמין אותי למלונות פאר, נופים אירופים משכרים, בחורות יפות, כל מה שכסף יכול לקנות. סטפנו מורדיני הבמאי גם מלווה את הסרט במוסיקה דרמטית, אבל עושה את זה בחוכמה, כדי שהיא תתמוך במראה היפהפה של הסרט, ולא תשתלט עליו.

בנוסף, "העד הבלתי נראה" עושה בחירה שלכאורה (והאמת, גם למעשה) מכשילה אותו: גיבור הסרט הוא איש עשיר, והוא גם מהסוג הלא מאוד ישר. כבר בשלבים הראשונים של הסרט הוא בעצם מודה בעבירה חמורה (לא הרצח הזה. בעבירה אחרת), ואני לאט לאט מבין שמדובר כאן לא רק באיש עשיר, אלא גם באיש חסר מעצורים, שישלם למי שצריך כדי להעלים עדויות, עדים. הכסף של גיבור הסרט ינקה את עולמו מכל הלכלוך הפלילי והלא פלילי (בגידות בחיי נישואין, למשל). לכאורה, איך אני, כצופה, אמור ללכת עם גיבור שכזה, שהוא בעצם איש בזוי? למעשה, ריקרדו סקאמארצ'יו (שכבר ראיתי ואהבתי את הופעתו ב"לורו" של פאולו סורנטינו, וב"אופוריה" היפהפה של ולריה גולינו), השחקן הזה מצליח לגרום לי לחבב את הדמות הזו לאורך רוב הסרט למרות שהוא לא איש נעים, למרות שהוא גאוותן, ולמרות שהוא בעצם פושע חסר רחמים. לאורך רוב הסרט אני נצמד לתודעה של גבר פגום (מאוד), אבל גם, באופן מוזר למדי, אכפת לי ממנו.

מבנה התסריט אפקטיבי ופשוט למדי: הנאשם, גיבור הסרט, מסתגר בחדר במלון (פאר, כמובן) עם עורכת הדין שלו, ומספר לה את מה שקרה, את הסרט, בעצם. כל פעם שאנחנו צריכים השלמת פרטי עלילה, או פאוזה דרמטית כלשהי, אנחנו חוזרים לחדר. הכל ממש בסדר ויפה לעין בסרט הזה.

מלבד העובדה שהסרט הזה רזה מאוד בתיאור מערכות היחסים של הדמויות. אין ממש תיאור המשיכה לבחורה המזדמנת, או תיאור האהבה לאשה וילדים, או אפילו לא את הסיפור של דמויות המשנה המשמעותיות מאוד שמצטרפות לסיפור בהמשך. כל הסיפור מכופף לאיזשהו הגיון של סיפור בילוש, עם כל חקירת הקרימינולוגיה היבשה, אבל בלי דמויות שיהיה לי אכפת מהן. וכך הסרט הזה הוא בעצם כל מיני טוויסטים של סיפורי בלש (שרק מתגברים ומצטברים ככל שהסרט חותר לסיום, מה שהופך את החלקים האחרונים של הסרט למגוחכים, כי כמה טוויסטים כבר אפשר לסבול), אבל בלי באמת השפעות רגשיות עלי כצופה.

אז מה שנשאר הוא תרגיל בז'אנר הבלש, מצולם נהדר, עם הרבה סטייל אירופי מנקר עיניים, ועם מוסיקה יפה, אבל בלי רגש אמיתי. תרגיל קולנועי חביב אבל זניח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s