ארץ נוודים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nomadland)

קצת קשה לי לתקשר עם הסרט הזה. מדובר על אשה אחת, ובעצם על קבוצת אנשים, שהם נוודים. אנשים שנטשו את שגרת החיים הרגילה שאנחנו מכירים, שגרת חיים שהם קוראים לה "השעבוד לדולר", והלכו לחיות חיים בדרכים. לא עוד חיים בבית בטון של 4 קירות, אלא חיים בתוך קראוואן מתנייד. לא חיים במקום אחד, אלא חיים בדרך. נסיעה בוואן ברחבי ארצות הברית עד שמתעייפים. עד שמוצאים חניון כדי לנוח לילה, אולי לכמה לילות, ואז להמשיך לנדוד. לא עוד עבודה אחת קבועה למשך שנים ארוכות, אלא עבודות זמניות, כאלו שיכסו רק את הצרכים הבסיסיים, והלאה.

קשה לי לתקשר עם סרט כזה, כי זה סגנון חיים שאני לא מסוגל לדמיין את עצמי עובר. כל עבודה שהחזקתי בחיי הייתי בה כמה וכמה שנים. כל כתובת שבה גרתי, שהיתי בה שנים ארוכות. ברור לי לחלוטין שסגנון חיים שכזה, חיי נדודים, הם אילוץ, ולא בחירה.

וזאת הבעיה שלי עם הסרט. כותרות הפתיחה של "ארץ נוודים" מניחות את היסודות לבריחה של גיבורת הסיפור מהחיים: יש אבטלה. נסגר המפעל. אין כסף. גיבורת הסרט סוחבת על גבה כאב עצום. פרנסס מקדורמנד אדירה כאן בסרט. מוכיחה שוב שהיא מהשחקניות המשובחות ביותר שיש היום בעולם.

הדרך שבה היא מתנהלת במרחב מבהירה שמשהו כבד מאוד יושב עליה. שמה שהבריח אותה מהחיים הרגילים הוא יותר מרק איבוד מקור הכנסה. אבל מהו אותו כאב בדיוק? פרטי חייה של פרן, הגיבורה, נשארים עמומים. גם כשהיא מספרת על כאבה לאחת הנוודות באמצע הסרט, אלו הם רק פרטים כלליים, מבלי להיכנס לעומק הדרמה.

ובכלל, הכאב הגדול שגרם לה לצאת למסע הזה – הרי כל מי שהיא פוגשת בדרך אמור לעזור לה להתגבר. אבל היא שומרת מרחק. כולם מברכים אותה לשלום, קוראים לה לבוא, לחלוק איתם משקה, קצת אוכל, קצת שחוק, לשיר ביחד – הרבה מאוד אנשים בדרך מבקשים לחלוק את כאבם עם פרן, אבל פרן רק מחייכת – ומשתדלת להתבודד. וכך כאבה של פרן נעלם ממני, באולם. אני מבין שיש שם משהו, אבל קשה לי לתקשר איתה כי אני לא ממש יודע מה באמת קרה שם.

וגם האנשים האחרים, כשהם כבר מקבלים הזדמנות לחלוק איתי את כאב חייהם, קלואי ז'או הבמאית מאפשרת להם רק סאונדבייטס של 15 או 20 שניות. לא הרבה יותר. ז'או לא ממש מאפשרת לי להיכנס לפרטי חייהם של הנוודים מלבד תיאורים כלליים. וכך הסרט הזה אולי מלטף את חיי הנוודים, אבל לא ממש נכנס לעומק ההבנה של הכאב שדחף אותם לסגנון החיים הזה. "ארץ הנוודים" מביט במבט מלא אמפטיה על שגרת חייהם של נוודים, מבלי באמת להיכנס אל הכאב הפרטי של כל נווד ונווד כדי שאני אבין מהו האילוץ שדחף אותם לחיי הנוודות מלכתחילה. אז מה שנשאר הוא סרט חביב ונעים, כמו צמר גפן, אבל גם קליל ולא משאיר סימן, כמו נוצה.

ובכל זאת, כשהסרט מגיע לסוף, ופרן, סוף סוף, חולקת את כאבה איתי באולם, בכל זאת, ולמרות הכל, יש לסרט הזה פיי-אוף רגשי. הסרט הזה לא משעמם לכל אורכו, ויש לו וייב נעים, מנומס, מכבד, אבל רק בסוף הוא באמת נכנס לפרטי הפרטים של חייה של פרן, גיבורת הסרט, ורק אז אני מבין את הדרך שהיא עברה. שהיא עדיין עוברת. אז הצפייה בסרט הזה היא נעימה וחביבה, אבל אני לא ממש מתקשר איתו, לפחות לא עד הסצינה האחרונה שבו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s