פסטיבל קולנוע צרפתי: תחת שמי פריז

(שם הסרט במקור: Sous les Étoiles de Paris)

כשאנחנו חושבים על פריז, התמונה שעולה בדמיוננו מאוד שונה מתמונת הפתיחה של הסרט הזה: מקום קטן, מצומצם, סגור בין זויות של גשר שתוחם את החיים הקטנים של האשה שגרה שם, בסמטאות פריז.

כשאנחנו חושבים על פריז, התמונה שעולה בדמיוננו יותר דומה לתמונת הסיום של הסרט הזה: תמונת פנורמה רחבה של העיר הגדולה והמפוארת הזאת, נוף שבו גם האשה הזאת יכולה להתקיים.

ובין שני הקצוות האלו חי "תחת שמי פריז". סרט קטן, בחלקו תיאטרלי למדי, ובכל זאת, זהו סיפור קולנועי על אשה מוכה וחבולה, אשה חסרת בית שהתיאשה מהחיים, והנה פתאום היא מוצאת לעצמה ייעוד, מטרה, טעם לחיים: למצוא את האמא של הילד הזה שנקרה בדרכה במקרה. אכן, גם אשה מוכת גורל שכזאת יכולה לשנות משהו בעולם הזה. גם אשה מרוטה שכזאת יכולה למצוא מקום בעיר האורות המופלאים, פריז.קתרין פרו, בתפקיד הראשי, עושה תפקיד נפלא לטעמי. פרו היא בת דורה של איזבל הופר, צעירה בקצת יותר מעשור מקתרין דנב, ונדמה שהיא חוסה בצילן של הגברות הנכבדות האלו, ולדעתי, לא תמיד בצדק. גם קתרין פרו היא שחקנית מצוינת, וכאן, ב"תחת שמי פריז", פרו מצליחה לא ליפול אל המלכודת של תיאור סטריאוטיפי של קבצנית חסרת בית, ובמקום זה היא יוצרת תיאור נטורליסטי של אשה שהחיים התאכזרו אליה. נדמה שפרו ממש חיה את האשה הזאת, את הכאב שלה (הנפשי, כמו גם זה הפיזי, המשפיע על ההליכה שלה). פרו יוצרת דמות שמכונסת בעצמה, ובעזרת המשחק הנהדר שלה גם אני מרגיש שהיא לאט לאט נפתחת אל העולם שמסביבה כדי לעזור למישהו אחר.

אמנם התסריט נמנע מלשים בפי הדמות הראשית שורות מונולוג שלא לצורך (בתיאטרון זה תמיד הרגע שבו אני מרגיש את המלאכותיות, שכן בדרך כלל אנשים לא מדברים עם עצמם), אבל גם ב"תחת שמי פריז" יש רגעי חלום או הזיה, פלאשבקים לאיזושהי שריפה או רגעי משפחה ישנים של האשה פעם, משהו שינסה לרמוז לי על מקור הכאב שלה, ועם זאת, "תחת שמי פריז" לא באמת מספר על הדרך למטה של האשה הזאת. "תחת שמי פריז" מנסה למלא את החוסר, מנסה להסביר את כל מה שגרם לאשה הזאת להגיע אל מצבה, אבל כל רגעי ההסבר האלו הם הרגעים החלשים של הסרט, כי הם לא באמת נחוצים. כשדמות הקבצנית הזאת מוכרת תליון עם תמונה של מי שהיא כנראה אמא שלה, זה מרגש גם בלי לדעת מה היתה מערכת היחסים ביניהן בעבר.

קתרין פרו מגלמת בגופה בצורה מצוינת את הרגשת חוסר התוחלת של גיבורת הסרט מבלי להיכנס לפרטים, כמו גם את התעוררות אותו ניצוץ שיספק לה טעם לחיים כשהיא מנסה לעזור לילד האבוד הזה. הסרט עצמו גולש לעיתים לרגעים דרמטיים מיותרים, אבל רוב הרגעים שבו צנועים ויפים מתוך עבודת המשחק הנהדרת של השחקנית שבמרכזו, קתרין פרו.

אז לא, אין מקום כאן לסצינת האופרה, או לפלאשבקים, אבל ברוב דקות הסרט מדובר בדרמה כמעט מינימליסטית, עם מעט מאוד דמויות ומעט מאוד דיאלוגים, ולמרות שגם מכאן לא נעלמת הרגשת המלאכותיות התיאטרלית, ברוב דקות הסרט היתה לי הרגשה שיש כאן התפתחות מרגשת של דמות אחת, שבאמצעות נתינה לאחר היא נותנת בעצם לעצמה. והכל תחת שמי העיר הגדולה פריז. סרט קטן מאוד, לא בלי חסרונות, אבל יפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s