חיים אחרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Peanut Butter Falcon)

לפני כשנתיים התחלתי לשמוע על הסרט הזה. סרט קטן, עצמאי, מאוד עצמאי, שעשה את הבכורה שלו בפסטיבל SXSW (האח הקטן והחצוף של סאנדאנס), ואז יצא להפצה בארצות הברית בהצלחה יחסית (הכנסות של 20 מיליון דולר בארה"ב לבדה לסרט שתקציבו היה 6 מיליון) – זה נראה ונשמע כמו סרט מאוד מסקרן. בהתחלת 2020 הסרט הזה עשה סבב הקרנות טרום בכורה לקראת הפצה בישראל, ואז העולם נסגר. עכשיו, כשהוא נפתח מחדש, הוא מוצא מסך מסחרי גם כאן.

ואחרי כל הציפיה הזאת, מדובר, לטעמי, בסרט מאכזב.

כי בעיניי, ההגדרה של סרט עצמאי, בניגוד לסרט אולפנים, היא תשוקה. משהו שבוער ביוצר עד כדי כך שהוא יוצא להרפתקאה הזאת לעשות סרט גם אם מדובר בתקציב יחסית נמוך. "פאלקון חמאת בוטנים" הוא סרט נטול תשוקה. למעשה, הוא כמעט סרט נוסחתי ומאוד מתסכל.הרי כבר בתחילת הסרט העריכה מזגזגת בין כמה מוקדי התרחשות. אלו הן הדמויות שייפגשו עוד מעט במסע משותף. מי היא הדמות הראשית? אין כאן. אין בסרט הזה נקודת מבט של אחד שמגלה את עצמו, את העולם. הסרט מביט מלמעלה על כמה דמויות שנפגשות במקריות כמו כדורי ביליארד הנתקלים זה בזה על גבי השולחן. אחד מהם הוא גבר בוגר עם תסמונת דאון. יש לו אובססיה קלה להתאבקות. מה מקור האובססיה? עד כמה היא עמוקה? הסרט לא מתעמק יותר מדי בזה. הוא יוצא למסע כדי למצוא את האליל שלו, אבל מכיוון שהסרט לא יוצא מתוך נקודת מבט סובייקטיבית, אז המימד הזה מפוספס.

יש עוד גבר, והוא מעין פרחח פוחז העוסק בדיג. התנהגותו מכניסה אותו לצרות. שיה לבוף שמגלם את הדמות הזאת הוא היחיד בסרט שמכניס לכאן מעט רגש. הסרט מנסה בגמלוניות ניכרת לרמוז משהו על כך שהוא אבל על מותו של אחיו, ויש כאן כמה אינסרטים צולעים של פלאשבקים לזמנים טובים יותר עם האח, אבל גופו של לבוף מכווץ מספיק כדי שאני אבין את הכאב שלו גם בלי אותם פלאשבקים מיותרים. וגם כאן – הסרט מפספס את נקודת המבט של הדמות הזאת, כי הוא רק אחד משלוש דמויות מרכזיות.

ויש גם אשה. אז ככה: לא ראיתי את טרילוגיית "50 גוונים", אבל אם לשפוט מ"פאלקון חמאת בוטנים" – דקוטה ג'ונסון היא לא שחקנית. בסצינה אחת בהתחלת הסרט היא נכנסת לחדר, וצריכה לשחק מופתעת, אז היא שמה שתי ידיים על שתי הלחיים, ולאחר מכן יד אחת על המצח. הו. וזה רק סימפטום. בסרט הזה יש כמה שחקנים ותיקים ואהובים שבאים לתת הופעות אורח קטנות (ברוס דרן, תומס היידן צ'רץ', ג'ון הוקס – לכולם מועמדויות לאוסקר בעברם), והם, כצפוי, עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר, אבל נדמה לי שהם שחקנים טובים מספיק כדי להסתמך על האינסטינקט שלהם, שהרי לכל אחד תפקיד קטן בסרט הזה. דקוטה ג'ונסון, הצלע השלישית במסע הזה, לא עומדת בסטנדרט (ונדמה לי שגם היא, כמוני, לא ממש הבינה את מקומה בסיפור הזה).

אז "פאלקון חמאת בוטנים" מפגיש 3 דמויות בסוג של סרט נוסחה מבלי לתת הדגשה לאף אחת מהן, והוא אפילו מקרב אחד לשניה בצורה רומנטית וצפויה (אם כי רוב החלק הזה נרמז בלבד), ואת החלום הגדול שהוא מגשים הוא מבצע בדרך קולנועית מביכה למדי (ברור לגמרי שמדובר בסוג של פעלול זול מאוד). היה כאן פוטנציאל לסרט ממש חמוד ואפילו מרגש, אבל להרגשתי יש כאן סרט נוסחתי חסר תשוקה, חסר כוונה אנושית אמיתית, עם תסריט שלא סגור על עצמו, ועם ביצוע לא מאוד מפתה קולנועית. סרט מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s