גופו 2021: הזוכים

עשיתי טעות. לפני כחודש וחצי דיווחתי כאן בבלוג על המועמדים לפרס הגופו של האקדמיה ברומניה השנה. ואז סימנתי לי את התאריך בלוח השנה כדי שאוכל לפנות לי את הערב לצפיה בטקס. הטעות – סימנתי לי את היום הלא נכון. וכך אמש, כשברומניה התקיים טקס חלוקת הפרסים, אני הייתי בעבודה. הצלחתי רק להגניב מבט קל בטקס, אבל לא באמת יכולתי לעקוב אחרי המתרחש.

ממה שכן הצלחתי לראות, הטקס התקיים באמפיתיאטרון גדול יחסית תחת כיפת השמיים, וכמות האנשים ביציעים היתה קטנה יחסית לתפוסה הפונטציאלית. הם לא לבשו מסיכות, אבל גם לא היו במקום סגור. כמו שכבר הזכרתי בסקירת המועמדים, שנת הקורונה הביאה לכך שרק 8 סרטים עלילתיים היו כשירים להתמודד לפרס האקדמיה ברומניה השנה. ולכן הטקס, עד כמה שיכולתי לראות, התרכז בעיקר בקידום הסרטים הרומנים החדשים של השנה הבאה, בתקווה שיהיו הרבה מהם (אחד מהם כבר זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין השנה).

גם בשנת הקורונה המצומצמת, הקולנוע הרומני הצליח בזירה הבינלאומית, וסרט רומני הגיע עד למועמדות לאוסקר (למעשה, 2 מועמדויות).

ואכן, "קולקטיב" (Colectiv) , הסרט הדוקומנטרי המרתק שמלווה חקירה של מערכת הבריאות החולה מאוד ברומניה, הסרט הזה הוא

אמונייט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ammonite)

אני מודה שהלכתי לסרט הזה כמעט בלי חשק. מצד אחד – סירשה רונאן, מהשחקניות המצוינות בעולם, וגם קייט ווינסלט, שחקנית עם קילומטראז' מאסיבי ואיכותי ברובו. מצד שני – סרט שהתחיל את הדרך שלו בקול תרועה רמה, עם קמפיין אגרסיבי מאוד לאוסקר, וסיים את דרכו בקול דממה דקה, לא רק בלי אוסקרים, אלא אפילו בלי מועמדויות. כבר באוגוסט של השנה שעברה הבעתי את ההרגשה הלא ברורה שלי מהטריילר בציוץ הזה בטוויטר, ואכן, הסרט הזה די צלל בתודעה. ואז הוא בכל זאת הופץ מסחרית בישראל, והלכתי לראות אותו כי אני אוהב את השחקניות, אבל ידעתי שאני כנראה לא הולך להנות.

טעיתי.

אמנם אני די מבין את כל אלו שנרתעו מהסרט, אבל "אמונייט", עבורי, הוא הפתעה נעימה מאוד. סרט יפה ומרגש, גם אם לא שלם.בגדול, מדובר כאן על סרט אהבת נשים המתרחש במאה ה-19, כלומר, מדובר, בעצם, ב

אסיה: הביקורת

אז זה הסרט הישראלי היציג של השנה שלא היתה, שנת 2020.

שורה תחתונה: לא סרט בלי חסרונות, אבל בהחלט סרט יפה, ראוי, ומרגש.

They're sharing a drink they call loneliness

But it's better than drinking alone

יש לא מעט אלכוהול ב"אסיה", אז נזכרתי בשורה הזאת, מתוך Piano Man של בילי ג'ואל.

כי זה המקום ממנו התחברתי אל "אסיה". המקום של הבדידות. זהו סיפור על אשה בודדה, חד הורית

ששותה ומעשנת ומחפשת אהבה, גם אם היא רגעית (כלומר – מינית).

האשה הזאת היא אם לנערה בת 17, וגם הנערה הזאת,

 שותה ומעשנת ומחפשת אהבה, גם אם היא רגעית (כלומר – מינית).ובין שתי הנשים האלו – המחלה הסופנית של הצעירה מביניהן, וההתמודדות שלהן עם המצב, בצל הבדידות של שתיהן.

זכותו הגדולה של הסרט הזה מגיעה מהגישה הצנועה, החמה, האנושית, והכנה של הבימוי. הצבעים החמים, השקט הפנימי, הכבוד שהבמאית נותנת לשחקניות, וההרגשה שלא תמיד צריך להראות הכל. אפשר להבין ולהרגיש גם בצניעות.

ומצד שני, היו כאן בכל זאת רגעים שהרגשתי ש

פרסי אמנדה 2021: המועמדויות

בשנים האחרונות מצאתי שגם המדינה היחסית אלמונית נורבגיה מייצרת סרטים משובחים. למשל הסרטים של יואכים טרייר ("תלמה" המצוין ו"אוסלו 31 באוגוסט" המרשים. לטרייר יש סרט חדש בפסטיבל קאן המתקרב). למשל הסרטים של הנס פטר מולנד ("בסדר ההיעלמות", "ג'נטלמן בנשמה" ו"יוצאים לגנוב סוסים", כולם בכיכובו של סטאלן סקארסגארד). ועוד למשל, אחד הסרטים הכי מצוינים שראיתי בשנים האחרונות, "בליינדספוט", 100 דקות משתקות בשוט אחד. אז החלטתי לבדוק את פרסי הקולנוע של המדינה הזאת כדי לחפש עוד סרטים מסקרנים.

מסתבר שפרס הקולנוע הבכיר בנורבגיה נקרא "פרסי אמנדה" והוא מחולק בכל שנה במסגרת פסטיבל הקולנוע במקום שנקרא הוגסונד. צוות השיפוט הבוחר את המועמדים ואת הזוכים מתחלף מדי שנה, והוא מורכב מנציגים של הענפים השונים של התעשייה (איגודי הצלמים, העורכים, השחקנים וכיוב' ממנים נציגים משלהם לצוות השיפוט).  אמנדה, אגב, לא קשורה לעולם הקולנוע, והפרס החשוב בנורבגיה נקרא על שם דמות מיתולוגית מתוך שיר שנקרא "אמנדה מהוגסונד".

השנה האחרונה, כזכור, היתה שנת הקורונה. נורבגיה נחשבת למדינה שהתמודדה עם המגיפה העולמית בצורה יחסית טובה. במדינה שאוכלוסייתה מתקרבת לחמישה מיליון וחצי תושבים נרשמו קרוב ל-800 (שמונה מאות) מתים מהמחלה. הגבלות הקורונה עדיין קיימות בנורבגיה, אבל בשבוע שעבר נכנסה המדינה הנורדית הזאת לשלב השלישי (מתוך ארבע) בתכנית היציאה משגרת הקורונה. מצד שני, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שגם שם יש החלטות פוליטיות, כי בספטמבר אמורות להתקיים בחירות בנורבגיה (האם ארנה סולברג תשמור על מקומה בראשות הממשלה? בכלל לא בטוח. יש גם שביתות במערכת הבריאות בנורבגיה בימים אלו. שמח שם).

23 סרטים עמדו בפני וועדת השיפוט המחליטה על המועמדויות ופרסי אמנדה השנה, מתוכם 8 דוקומנטרים, ואכן, מתוך שלושת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, שניים הם תיעודיים, ואחד מהם אף הוקרן כבר בישראל (לא ראיתי). אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות לפרס האמנדה הנורבגי השנה:

הציירת והגנב (Kunstneren og Tyven) – בנימין רי

הסרט הזה הוקרן כבר בישראל כחלק מפסטיבל דוקאביב, ובהקרנות סינמטקיות, אבל אני נמנעתי מ

לוקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Luca)

מה שעובד בדרך כלל בסרטים שיוצאים מאולפני פיקסאר הוא היכולת של היוצרים שם לשלב נגישות לילדים עם תכנים וגישה שתכבד גם את הבוגרים יותר. כך היה, למשל, ב"הקול בראש", או ב"צעצוע של סיפור 3", או ב"וול-אי", או ב"רטטוי". לא צריך להתיילד כדי ליצור קשר עם ילדים. בסרטים הטובים ביותר שלהם, אולפני פיקסאר יודעים ליצור בידור שהוא באמת לכל המשפחה.

זה לא המצב עם "לוקה".

שלא תבינו אותי לא נכון: מדובר בסרט חביב בהחלט. נעים, מחויך, קליל. אבל לכל אורך הצפייה הרגשתי שמדובר בסרט שמאוד מתיילד. סרט שכל אדם בוגר צריך לעשות לו הנחות גדולות כדי להנות ממנו, כי "זה בשביל ילדים, אז מה אתה רוצה?". אז אמנם האנימציה, אולי כבר כסטנדרט של עבודה, היא מרהיבה, חדה וצלולה (בעיקר כל מה שקשור לתיאור טבע וסביבה. האנימציה של הדמויות עצמן עדיין פחות משכנעת), אבל בכל הקשור לתסריט, נדמה לי שהיה צריך לעבוד על עוד כמה דראפטים לפני שעברו ליצירה עצמה.וזה מעבר לעיצוב הדמויות החד מימדי. כל אחד כאן מקבל איפיון מאוד בולט, והוא נצמד אליו כדי שיהיה ברור מספיק מהו ומיהו. יש כאן כמה וכמה סצינות פנטסיה מיותרות, שכאילו ב

המועמדת המושלמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: المرشح المثالي)

לפני כמה שנים הגיע לכאן סרט מקסים מסעודיה שנקרא "וואג'דה". במאית סעודית שהתחנכה במערב והביאה חזרה לסעודיה את הידע והטכניקה המערבית, ובעזרתם עשתה סרט סעודי מרגש ויפהפה על זכויות הנשים שם במזרח. כדרכה של הוליווד, היא קוטפת ומערבלת את גורלו של כל מי שהצליח מעט בחו"ל (כי להמר על מי שכבר הביא קבלות קל יותר מאשר להמר על במאים חדשים), וכך גם חיפה אל מנסור, הבמאית של "וואג'דה", קיבלה לידיה הזדמנות לעשות 2 פרויקטים במערב, שניהם לא עשו גלים. ועכשיו היא חזרה הביתה, שוב לסעודיה, שוב לסרט על זכויות האשה, והסרט שוב זוכה לקבלת פנים יפה. הבעיה היא שהפעם הסרט הרבה פחות טוב.

"וואג'דה" שם במרכזו ילדה מתבגרת שלא מבינה למה בנות נחשבות פחות מבנים. במרכז "המועמדת המושלמת" כבר יש אשה בוגרת. הילדה במרכז "וואג'דה" היתה עדיין ילדה – תמימה, סקרנית, אנרגטית, רגישה, ומרגשת. האשה במרכז הסרט החדש של אל מנסור כבר אינה תמימה. וזא לא הבעיה היחידה של הסרט.למרות שגם לכאן הביאה אל מנסור את הצילום היפה והעריכה הקצבית, הפעם נדמה לי ש

פסטיבל קולנוע איטלקי: התחבאתי

(שם הסרט במקור: Volevo Nascondermi)

rispetto l'animale

אני מודה שעל פניו זה לא הסרט הכי מסביר פנים. בסך הכל ביוגרפיה של צייר שבאמת היה במאה ה-20. צייר שאני לא מכיר. וגם ככה אני פחות מתקשר עם סוג האמנות הזה, ציור. אבל, מצד שני, זהו הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה האיטלקית מלפני חודש (כתבתי על זה כאן), ורציתי לראות במה מדובר.

מסתבר שזהו אכן סרט יפה מאוד, אם כי קצת ארוך מדי, ולא באמת מתקדם לשום מקום. במרכזו, כאמור, צייר. אבל לא סתם צייר – אלא גבר שסבל לכל אורך חייו ממחלת נפש. תחילת הסרט מבשרת טובות – הבמאי ג'יורג'יו דיריטי נע בין הזמנים במיומנות קולנועית מרשימה, מבלי לסמן את המעברים, והתפתחות מחלת הנפש של גיבור הסרט נפרסת לאורך השנים. ועימה נפרס גם הנושא המרכזי של הסרט – הכבוד לאחר.גיבור הסרט הוא אדם פגוע. אליו ג'רמנו בתפקיד הראשי עושה עבודה נפלאה. כל גופו מכווץ מכאב (פיסי, כמו גם נפשי), והוא רק בורח מ

שומר טינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wrath of Man)

לא כיף, הסרט הזה

ביום רגיל לא הייתי חושב בכלל ללכת לראות את "שומר טינה", אבל מבקרי קולנוע מסביבי החליטו שמדובר בסרט איכותי, וכבר ראיתי את כל הסרטים שרציתי לראות מאז שהקולנוע חזר, וגם היו לי שעתיים להרוג, אז הלכתי.

צריך לומר שאני בדרך כלל מתרחק מסרטי אקשן חסרי שכל. "שומר טינה" הוא אכן סרט אקשן שמנסה להיות קצת יותר, והוא לא ממש מצליח. אין כאן דרמה עמוקה, ואין כאן תחכום יוצא דופן. הסרט אמנם מנסה לעשות דברים בצורה לא רגילה, אבל הוא לא באמת עושה דברים שלא ראינו קודם, והרבה.מצד שני, האקשן כאן חסר רחמים וקשה. אז כן, יש כאן סרט ברוטלי כמעט. אבל לא זאת הבעיה שלי עם הסרט הזה. ג'ייסון סטאטם, השחקן הראשי, מוביל את הסרט לתוך דכדוך תמידי. אני לא חושב ש

סוף האהבה: הביקורת

זה סרט שני של קרן בן רפאל שאני רואה. ואני מוצא את עצמי מאוד מחבב את הבמאית הזאת. גם סרטה הקודם, "אין בתולות בקריות" (כאן כתבתי עליו), וגם זה הנוכחי, הם סרטים לא שלמים, עם חסרונות בולטים ומובנים לתוכם, ועם זאת, בן רפאל משקיעה הרבה לב ומחשבה אל סרטיה, ואלו מנצחים את החסרונות.

לכאורה, "סוף האהבה", כשמו, בודק איך האהבה מגיעה לסופה כשהיא צריכה להתקיים בשלט רחוק. כשהגבר בישראל והאשה בצרפת. יש נסיבות. יש אילוצים. אז הם לא יכולים להיות ביחד. איך שומרים על האהבה גם כשלא יכולים להיות ביחד? למעשה, אם זוהי נקודת המבחן של הסרט, אז לטעמי הוא נכשל בה. הגברים, לפי קרן בן רפאל, הם עם אגואיסטי, שתלטני, ואינפנטילי. הדברים צריכים להסתדר איך שהם רוצים, כאן ועכשיו, או ששוברים את הכלים ולא משחקים. הגבר רוצה סקס, עכשיו, ולא משנה לו שהאשה עייפה. הגבר רוצה שהאשה תגדל את הילד בדיוק לפי מה שהוא אומר. וההסכם שעשו ביניהם בעבר, לפיו הוא, הישראלי, יעבור לגור ביחד איתה בצרפת, פתאום ההסכם הזה לא נראה לו, והוא מתחרט. והוא מטיח בה שזוהי הקרבה שהוא לא מוכן לעשות, ושהיא צריכה לבוא לגור איתו בישראל.

יש גם סיפור משנה על

סאבלט: הביקורת

שמונה שנים עברו מאז שאיתן פוקס הוציא לאוויר העולם את סרטו הקודם. 8 שנים שלפי הצפיה ב"סאבלט" היו יכולות להיות גם 18 שנים. "בננות", סרטו הקודם, היה שמח וצבעוני. "סאבלט" הוא סרט של גבר במשבר. למעשה, זה סוג של "הבוגר" בהפוכה. פוקס עצמו רומז לכך כבר בשוט הראשון של הסרט. כמו דסטין הופמן בסיקוונס כותרות הפתיחה של "הבוגר", גם ג'ון בנג'מין היקי, השחקן הראשי ב"סאבלט", גם הוא מתגלה לעינינו על מסוע בנמל התעופה. שניהם נחתו עכשיו.

אבל גיבור "הבוגר" עכשיו מתחיל את החיים. והוא רק רוצה לטרוף אותם. גיבור "סאבלט" נמצא בגיל השני של החיים. עוד לא זקן, אבל כבר ממש לא צעיר. הוא מיושב יותר בדעתו. לא בקטע של סמים, או סקס פראי, או בכלל לא בקטע של התפרעויות. לא בקטע של החיים. אולי שם נמצא גם איתן פוקס עצמו.הבעיה של סאבלט היא כפולה: התסריט מקדיש לדמות הצעיר שפוגש את גיבור הסרט הרבה יותר