שומר טינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wrath of Man)

לא כיף, הסרט הזה

ביום רגיל לא הייתי חושב בכלל ללכת לראות את "שומר טינה", אבל מבקרי קולנוע מסביבי החליטו שמדובר בסרט איכותי, וכבר ראיתי את כל הסרטים שרציתי לראות מאז שהקולנוע חזר, וגם היו לי שעתיים להרוג, אז הלכתי.

צריך לומר שאני בדרך כלל מתרחק מסרטי אקשן חסרי שכל. "שומר טינה" הוא אכן סרט אקשן שמנסה להיות קצת יותר, והוא לא ממש מצליח. אין כאן דרמה עמוקה, ואין כאן תחכום יוצא דופן. הסרט אמנם מנסה לעשות דברים בצורה לא רגילה, אבל הוא לא באמת עושה דברים שלא ראינו קודם, והרבה.מצד שני, האקשן כאן חסר רחמים וקשה. אז כן, יש כאן סרט ברוטלי כמעט. אבל לא זאת הבעיה שלי עם הסרט הזה. ג'ייסון סטאטם, השחקן הראשי, מוביל את הסרט לתוך דכדוך תמידי. אני לא חושב ש להמשיך לקרוא

סוף האהבה: הביקורת

זה סרט שני של קרן בן רפאל שאני רואה. ואני מוצא את עצמי מאוד מחבב את הבמאית הזאת. גם סרטה הקודם, "אין בתולות בקריות" (כאן כתבתי עליו), וגם זה הנוכחי, הם סרטים לא שלמים, עם חסרונות בולטים ומובנים לתוכם, ועם זאת, בן רפאל משקיעה הרבה לב ומחשבה אל סרטיה, ואלו מנצחים את החסרונות.

לכאורה, "סוף האהבה", כשמו, בודק איך האהבה מגיעה לסופה כשהיא צריכה להתקיים בשלט רחוק. כשהגבר בישראל והאשה בצרפת. יש נסיבות. יש אילוצים. אז הם לא יכולים להיות ביחד. איך שומרים על האהבה גם כשלא יכולים להיות ביחד? למעשה, אם זוהי נקודת המבחן של הסרט, אז לטעמי הוא נכשל בה. הגברים, לפי קרן בן רפאל, הם עם אגואיסטי, שתלטני, ואינפנטילי. הדברים צריכים להסתדר איך שהם רוצים, כאן ועכשיו, או ששוברים את הכלים ולא משחקים. הגבר רוצה סקס, עכשיו, ולא משנה לו שהאשה עייפה. הגבר רוצה שהאשה תגדל את הילד בדיוק לפי מה שהוא אומר. וההסכם שעשו ביניהם בעבר, לפיו הוא, הישראלי, יעבור לגור ביחד איתה בצרפת, פתאום ההסכם הזה לא נראה לו, והוא מתחרט. והוא מטיח בה שזוהי הקרבה שהוא לא מוכן לעשות, ושהיא צריכה לבוא לגור איתו בישראל.

יש גם סיפור משנה על להמשיך לקרוא

סאבלט: הביקורת

שמונה שנים עברו מאז שאיתן פוקס הוציא לאוויר העולם את סרטו הקודם. 8 שנים שלפי הצפיה ב"סאבלט" היו יכולות להיות גם 18 שנים. "בננות", סרטו הקודם, היה שמח וצבעוני. "סאבלט" הוא סרט של גבר במשבר. למעשה, זה סוג של "הבוגר" בהפוכה. פוקס עצמו רומז לכך כבר בשוט הראשון של הסרט. כמו דסטין הופמן בסיקוונס כותרות הפתיחה של "הבוגר", גם ג'ון בנג'מין היקי, השחקן הראשי ב"סאבלט", גם הוא מתגלה לעינינו על מסוע בנמל התעופה. שניהם נחתו עכשיו.

אבל גיבור "הבוגר" עכשיו מתחיל את החיים. והוא רק רוצה לטרוף אותם. גיבור "סאבלט" נמצא בגיל השני של החיים. עוד לא זקן, אבל כבר ממש לא צעיר. הוא מיושב יותר בדעתו. לא בקטע של סמים, או סקס פראי, או בכלל לא בקטע של התפרעויות. לא בקטע של החיים. אולי שם נמצא גם איתן פוקס עצמו.הבעיה של סאבלט היא כפולה: התסריט מקדיש לדמות הצעיר שפוגש את גיבור הסרט הרבה יותר להמשיך לקרוא

האוצר: הביקורת

לפני כמה שנים ראיתי את הסרט הזה בהקרנת טרום בכורה, והוא אכן היה אמור להיות מופץ מסחרית בישראל. בסינמה סיטי אפילו הקרינו מעין סרטון פרסום ל"סרטי הקיץ", וקטעים מ"האוצר" שובצו בסרטון הזה. בסופו של דבר הסרט הזה הוחזר לפריזר ונעלם. היום יוקרן "האוצר" באחד מערוצי הסרטים של Hot, וזו הזדמנות לשלוף את הפוסט הזה, שכתבתי לפני 5 שנים, מהבוידעם. בקיצור: סרט ממש נחמד. בקצת יותר הרחבה:

(שם הסרט במקור: Comoara)

החלטתי לתת הזדמנות נוספת לקורנליו פורומבויו. אחת אחרונה. כי הוא כבר התחיל לבחון את הסבלנות שלי. הוא במאי שמתעסק באיך עושים סרט, בטכניקה, ופחות בתוכן. כך זה היה באחד הסרטים שהכי שעממו אותי בשנים האחרונות, "משטרה שם תואר", וכך גם בסרט הרבה פחות מעיק שנקרא "כשערב יורד על בוקרשט" (הנה מה שכתבתי על הסרט כשהוא הוקרן בישראל). "האוצר" הוקרן בפסטיבל קאן ב-2015, ומגיע אלינו באיחור לא קטן (למעשה, איחור גדול מאוד, מסתבר), אבל זכרתי שקראתי על הסרט הזה שהוא יותר קומונקטיבי מסרטיו האחרים של פורומבויו. יותר ידידותי למשתמש. אז החלטתי בכל זאת ללכת לראות. לא התאכזבתי.יש לומר מראש: לא מדובר ביצירת מופת. רחוק מכך. "האוצר" הוא יותר שעשוע חביב וזניח. אבל אם כבר קומדיה נחמדה וקלילה, אז רומנית שכזו. כי פורומבויו לא משחק משחקים הפעם. הוא עושה סרט פשוט, ישיר, מצומצם (נמשך פחות משעה וחצי), מצחיק, מעניין, וממש-ממש נחמד. כי מדובר בעצם ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: סיפורים רעים

(שם הסרט במקור: Favolacce)

בחיי שאני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני

הרעיון היה מדליק: לספר סיפורים פיקטיביים על אנשים אמיתיים. קולו של המספר נשמע: מצאתי יומן זרוק של ילדה. בסופו של היומן היו דפים ריקים. כתבתי סיפורים מומצאים בהשפעת הסיפורים שקרו באמת. אותן דמויות, אותו סגנון, סיפורים אחרים. פתיחת הסרט הזו מניחה את היסודות: הסגנון הוא מה שחשוב. לא הסיפורים. כתוספת לאקספוזיציה הזאת, המספר אומר: השקרים מבוססים על סיפור אמיתי. הסיפורים שתראו מבוססים על שקרים. השקרים חסרי השראה. והמשפט האחרון, לצערי, הוא היחיד הנכון כאן.כי האחים דינוצ'נזו, בימאי הסרט, אכן משתדלים מאוד ליצור סרט שמבוים בעין עקומה. והם משתמשים הרבה פעמים בקלוז-אפים קצת מעוותים. בסצינות ארוכות מאוד, קרובות מאוד. אבל הסצינה הכי טובה בסרט, לטעמי, מצולמת דווקא מ להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2021: הזוכים

אתמול התקיים בקנדה טקס חלוקת פרסי האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. בגלל הבדלי השעות בין קנדה לישראל לא יכולתי לצפות בטקס, אבל מהקטעים שראיתי הבנתי שאני יותר ויותר מחבב את הקונספט הזה של אורחים שיושבים סביב לשולחנות ואז קמים והולכים לבמה לקבל את הפרסים. יש משהו יותר נינוח באנשים שאכלו ושתו (בעיקר שתו) שיוצר רגעים יפים בטקסי פרסים (הנה, למשל, הזוכה בפרס הבימוי).

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני קצת יותר מחודש. והזוכה הגדול של הערב הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: הטורפים

(שם הסרט במקור: I Predatori)

כביש ריק. מרחוק נשמע קולו של רכב מתקרב. הקול מתגבר ומתגבר, עד שהופך חזק מאוד. עוד שבריר שניה אני גם אבחין בכלי הרכב הזה.

קאט.

כביש שני. אותו סיפור חוזר שוב.

קאט שני.

ויש גם כביש שלישי.

שוט שעוקב אחרי אדם הולך ברחוב. מישהו עובר מולו. השוט מפסיק לעקוב אחרי האדם הראשון, ומתחיל לעקוב אחרי המישהו. ואותו מישהו עובר על יד מישהו2. והמצלמה עוזבת את מישהו ומתחילה לעקוב אחרי המישהו2.

יש לפעמים סרטים שכבר מהתחלה אני יודע שאני לא אוהב אותם. אז לא, "הטורפים" הוא ממש לא סרט רע. למעשה, אני לגמרי מבין למה הוא זכה בפרס סרט הביכורים של האקדמיה האיטלקית לפני כמה שבועות. אבל אני חושב שזאת מלכודת. כן, לילד יש כשרון. אבל הסרט הזה, "הטורפים", הוא במה שנוצרה למטרה אחת בלבד – להציג את הכשרון הזה. וזה יבוא על חשבון הדמויות, והתסריט, והמשחק, והמסר (הנה, תראו למשל את הפוסטר של הסרט. פוסטר שבעיקר עושה פרובוקציה לצורך תשומת לב).כי כמו שתיארתי בתחילת הפוסט הזה, "הטורפים" מתעסק בעיקר ב להמשיך לקרוא

סיפור חיי: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Vérité)

הייתי אמא גרועה, אבל שחקנית טובה

קולנוע זה לא המציאות. קולנוע זה ייצוג של המציאות. ערוכה, חתוכה, משויפת, עם דיאלוגים שאולי לא היו נאמרים באמת, ועדיין יש תחושת מציאות בסרטים. שונה, אחרת, אבל קיימת. "סיפור חיי" (במקור: "האמת") מעדיף את השקר הלבן של הקולנוע על האמת של המציאות. וזאת הבעיה המרכזית שלי איתו.

הסיפור המאוד רופף של הסרט הוא על אשה שחוזרת מארה"ב עם בן זוגה (אית'ן הוק, לחלוטין מבוזבז כאן) ועם הבת הקטנה שלה לכבוד יציאת ספר זכרונות של אמה השחקנית. מעט מאוד מדובר על הספר. הוא כמעט לא חשוב כאן. לעומת זאת, חלק גדול מהסרט מתרכז בצילומים של סרט עם השחקנית (האמא) באחד התפקידים. כלומר – הקולנוע יותר חשוב מהמציאות.כל מיני דברים שקרו בעבר (האמיתי) של הדמויות מוזכרים, אבל הסרט לא באמת להמשיך לקרוא

צעירה מבטיחה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Promising Young Woman)

יש סצינה בסרט המתארת גבר הצופר לגיבורת הסרט המשתהה במכוניתה בדרך, ואח"כ אותו גבר גם מכבד את האשה במילים לא נעימות במיוחד. התגובה של האשה אלימה למדי. הגבר הזה לא נראה לפני כן בסרט, ולא יראה אחרי.

"צעירה מבטיחה" הוא פנטסיית נקמה נשית, וככזו היא עסיסית במיוחד, ועם זאת, כסרט קולנוע, הוא מרשים אך בוסרי. אמרלד פנל זכתה באוסקר על התסריט שכתבה לסרט הזה, וגם היתה מועמדת לאוסקר על הבימוי, וזה מרשים למדי, כי זהו סרטה הראשון של פנל (שהיא שחקנית מוכרת שעברה אל מאחורי המצלמה. פנל מופיעה לרגע קט גם כאן, כמומחית אינטרנטית לענייני איפור), ואכן פנל מביימת בבומבסטיות מוגזמת בכוונה, כדי לנתק את הסיפור הזה מהמציאות, ועם זאת, יש בסרט הזה גם לא מעט חסרונות הנובעים, לדעתי, מחוסר נסיון של היוצרת שלו.קארי מאליגן בתפקיד הראשי (גם היא היתה מועמדת לאוסקר על תפקידה כאן) מצוינת לטעמי כאשה פגועה ש להמשיך לקרוא

עוד סיבוב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Druk)

אני מודה, הלכתי לראות את הסרט הזה בלי חשק. אני לא ממש אוהב את הבמאי הזה, תומס וינטרברג. לפני 5 שנים ראיתי סרט שלו פעם אחרונה. "הקומונה" היה כל כך נורא בעיניי עד שכתבתי שם:

ביציאה שלי מההקרנה הרגשתי שאני רוצה לחנוק מישהו. עדיף את הבמאי בעצמו.

וגם

יותר אני לא הולך לראות סרטים שלו. הפעם הוא ממש עצבן אותי

חמש שנים אחרי, "עוד סיבוב", סרטו החדש של וינטרברג, סוחט תשואות ומקבל פרסים מכל העולם ואחותו (כולל אוסקר!). איכשהו השתכנעתי לתת לו צ'אנס נוסף, אבל באתי לאולם הקולנוע מאוד מאוד סקפטי. בסופה של ההקרנה, יצאתי מהאולם עם הקלה: זה ממש לא היה נורא כמו שחששתי שיהיה. תומס וינטרברג מביים את "עוד סיבוב" כאדם שהתבגר, התמתן, ואיכשהו יודע בכל זאת משהו על קולנוע. ומצד שני, זה עדיין לא הסרט הכל כך גדול שרוב העולם חושב שהוא. לפחות לא לטעמי.בניגוד לאותו "הקומונה" הקקופוני והאיום, "עוד סיבוב" קונה אותי בעיקר בזכות השקט שלו. רוב דקות הסרט נקיות ממוסיקה (וגם הרגעים המעטים שיש בהם מוסיקה, היא בדרך כלל מוסיקת מקהלה, ולא משהו רועש). הסרט לוקח את הזמן להקשיב להלמות לב הדמויות, לנסות להבין אותן. בעיקר נכון הדבר לגבי להמשיך לקרוא