סיפור חיי: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Vérité)

הייתי אמא גרועה, אבל שחקנית טובה

קולנוע זה לא המציאות. קולנוע זה ייצוג של המציאות. ערוכה, חתוכה, משויפת, עם דיאלוגים שאולי לא היו נאמרים באמת, ועדיין יש תחושת מציאות בסרטים. שונה, אחרת, אבל קיימת. "סיפור חיי" (במקור: "האמת") מעדיף את השקר הלבן של הקולנוע על האמת של המציאות. וזאת הבעיה המרכזית שלי איתו.

הסיפור המאוד רופף של הסרט הוא על אשה שחוזרת מארה"ב עם בן זוגה (אית'ן הוק, לחלוטין מבוזבז כאן) ועם הבת הקטנה שלה לכבוד יציאת ספר זכרונות של אמה השחקנית. מעט מאוד מדובר על הספר. הוא כמעט לא חשוב כאן. לעומת זאת, חלק גדול מהסרט מתרכז בצילומים של סרט עם השחקנית (האמא) באחד התפקידים. כלומר – הקולנוע יותר חשוב מהמציאות.כל מיני דברים שקרו בעבר (האמיתי) של הדמויות מוזכרים, אבל הסרט לא באמת מתעמק בהם. חברה של המשפחה לשעבר שנעשה לה עוול גדול בעבר עם תוצאות טרגיות. זה מוזכר, ומסתבר שזה אפילו היה אירוע משמעותי. אבל זה די מוחלק הצידה. האקס של האמא בא והולך, ועוד כל מיני שברי זכרונות המוזכרים בחטף – הכל מוזכר כאן כאנקדוטות, לא הרבה יותר. ולעומת זאת, הסרט עוקב בהרבה יותר תשומת לב אחרי צילומים של סרטה החדש של השחקנית. אחרי החשש של השחקנית הותיקה שהשחקנית הצעירה יותר תגנוב לה את ההצגה (ובסרט שבתוך הסרט, מסתבר, הצעירה היא האמא של המבוגרת. לא ממש הבנתי את הקטע הזה, אבל החלקתי אותו. קולנוע, אתם יודעים). קתרין דנב, בתפקיד הראשי, מזכירה באחת הסצינות שהיא לא אוהבת סרט מסוים שעשתה בעבר. היא לא אהבה את עבודת המצלמה שם. מה, כמה כבר עולה חצובה, היא שואלת. מיד נזכרתי ב"רוקדת בחשיכה" שהיא צילמה לפני כ-20 שנה עם ביורק בבימויו של לארס פון טרייר. גם שם המצלמה לא בדיוק נחה (וזה סרט מצוין). 

"סיפור חיי" מבלה חלק גדול מדקות המסך בהערות על עולם הקולנוע, בתיאור חיי העוסקים בקולנוע, אבל על האמת שהקולנוע הזה משקף הוא מרפרף. וכך המציאות היא אמנם מחויכת ונעימה (בעיקר באדיבות הילדה הקטנה והחמודה), אבל היא אוורירית מדי, וכל הדרמה שבין בני המשפחה כאן מתמוססת ולא קיימת בעצם, כי כל מה שקורה כאן לא מקבל הדגשה, ולא מאפשר לי לשקוע באמת בחיי הדמויות ולהתרגש איתן. והקולנוע…טוב, הוא קולנוע. לא המציאות. אז גם שם אין דרמה גדולה.

אז מה שיוצא הוא ש"סיפור חיי" הוא סרט נעים וחביב אבל חסר משקל לחלוטין, חסר חשיבות, וחסר ערך. ניכר שז'ולייט בינוש נהנית לעבוד עם הגברת הראשונה של הקולנוע הצרפתי, קתרין דנב, וניכר שדנב נהנית לשחק סוג של גרסה מוגזמת של עצמה, וגם הכל מסביב חביב ונעים, כולל אינספור הערות על הקולנוע (רפרנסים ל"קוסם מארץ עוץ", למשל), רק שאין לסרט הזה תוקף דרמטי, כי הכל לא חשוב כאן. לא האמת המציאותית, ולא זו המדומינת, בקולנוע. סרט נעים, אבל לא הרבה יותר מזה.

מה שכן, סוף סוף סרט של הירוקאזו קורה-אדה שלא השתעממתי ממנו. זה גם משהו…

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s