פסטיבל קולנוע איטלקי: הטורפים

(שם הסרט במקור: I Predatori)

כביש ריק. מרחוק נשמע קולו של רכב מתקרב. הקול מתגבר ומתגבר, עד שהופך חזק מאוד. עוד שבריר שניה אני גם אבחין בכלי הרכב הזה.

קאט.

כביש שני. אותו סיפור חוזר שוב.

קאט שני.

ויש גם כביש שלישי.

שוט שעוקב אחרי אדם הולך ברחוב. מישהו עובר מולו. השוט מפסיק לעקוב אחרי האדם הראשון, ומתחיל לעקוב אחרי המישהו. ואותו מישהו עובר על יד מישהו2. והמצלמה עוזבת את מישהו ומתחילה לעקוב אחרי המישהו2.

יש לפעמים סרטים שכבר מהתחלה אני יודע שאני לא אוהב אותם. אז לא, "הטורפים" הוא ממש לא סרט רע. למעשה, אני לגמרי מבין למה הוא זכה בפרס סרט הביכורים של האקדמיה האיטלקית לפני כמה שבועות. אבל אני חושב שזאת מלכודת. כן, לילד יש כשרון. אבל הסרט הזה, "הטורפים", הוא במה שנוצרה למטרה אחת בלבד – להציג את הכשרון הזה. וזה יבוא על חשבון הדמויות, והתסריט, והמשחק, והמסר (הנה, תראו למשל את הפוסטר של הסרט. פוסטר שבעיקר עושה פרובוקציה לצורך תשומת לב).כי כמו שתיארתי בתחילת הפוסט הזה, "הטורפים" מתעסק בעיקר בהתחכמויות של במאי. היו רגעים שחשבתי שיש כאן סוג של גרסה איטלקית של סרטיו של רוי אנדרסון השוודי. מעין סדרה של מערכונים שלא באמת קשורים אחד לשני. רק שבמקום הפלגמטיות המכוונת של השוודי, פייטרו קסטליטו הצעיר, שהוא הבמאי כאן, מתכוון. מאוד מתכוון. בכוח מתכוון. ולפעמים זה אפילו עובד. לרגעים זה אפילו מצחיק. ממש. בקול רם אפילו. לרגעים אחרים זה סתם מעלה חיוך. אבל לכל אורך הסרט הרגשתי שיש כאן התחכמויות בימוי שדורסות את כל שאר האלמנטים.

שהרי יש כאן נסיון (מגושם) לומר משהו על תיאוריית האדם העליון. על עליית הפשיזם, על האלימות שבאה בשירות הכוחניות השלטת. רק שכל המבט הסרקסטי שיש כאן נקבר מתחת לטריקים של הבמאי, ומוצלחים ככל שיהיו, הם מאפילים על האפקט הדרמטי שהיה יכול להיות לאמירה שכזאת.

אז יש כאן גם דמות של במאית קולנוע (כדי להוסיף מבט מודע לעצמו על הקולנוע שמשקף את האלימות הזאת), וזויות צילום מוגזמות מאוד (בעיקר מלמטה למעלה), והתחכמות קולנועית המשחזרת, בפעם המי יודע כמה, את טריק ראשומון, והכל כאן הם זיקוקי דינור קולנועיים של במאי שרק רוצה להראות עד כמה הוא כשרוני בסרטו הראשון, רק שהוא מטביע את הסרט של עצמו בכל אותם טריקים.

אז אמנם "הטורפים" הוא סרט משעשע למדי, כי, בכל זאת, לבמאי יש כשרון (שכנראה עבר בירושה. אבא שלו הוא סרג'יו קסטליטו הגדול), אבל אי אפשר באמת לקחת את הסרט הזה ברצינות. מקסימום כמה מערכונים מוצלחים, בלי באמת להשאיר משקל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s