סאבלט: הביקורת

שמונה שנים עברו מאז שאיתן פוקס הוציא לאוויר העולם את סרטו הקודם. 8 שנים שלפי הצפיה ב"סאבלט" היו יכולות להיות גם 18 שנים. "בננות", סרטו הקודם, היה שמח וצבעוני. "סאבלט" הוא סרט של גבר במשבר. למעשה, זה סוג של "הבוגר" בהפוכה. פוקס עצמו רומז לכך כבר בשוט הראשון של הסרט. כמו דסטין הופמן בסיקוונס כותרות הפתיחה של "הבוגר", גם ג'ון בנג'מין היקי, השחקן הראשי ב"סאבלט", גם הוא מתגלה לעינינו על מסוע בנמל התעופה. שניהם נחתו עכשיו.

אבל גיבור "הבוגר" עכשיו מתחיל את החיים. והוא רק רוצה לטרוף אותם. גיבור "סאבלט" נמצא בגיל השני של החיים. עוד לא זקן, אבל כבר ממש לא צעיר. הוא מיושב יותר בדעתו. לא בקטע של סמים, או סקס פראי, או בכלל לא בקטע של התפרעויות. לא בקטע של החיים. אולי שם נמצא גם איתן פוקס עצמו.הבעיה של סאבלט היא כפולה: התסריט מקדיש לדמות הצעיר שפוגש את גיבור הסרט הרבה יותר זמן ומחשבה מאשר למי שאמור להיות הגיבור של הסרט. אותו גבר בגיל העמידה מביט בחייו של הצעיר התל-אביבי בהשתוממות…ולא ממש מגיב. יש לגיבור הסרט סיפור טראומתי למדי ממנו הוא בורח, או אולי מבקש להגיע לאיזו השלמה עם הפצע הזה לפני שהוא ימשיך הלאה בחייו, אבל הגבר הזה מאוד סטטי. פרטי אותה טראומה מתגלים רק בשלב מאוחר למדי בסרט (בסצינה יפה של ארוחה עם אימו של הצעיר, בגילומה השקט והבטוח של מיקי קם). עד אז יש רק טפטופים של פירורי מידע שלא ממש מזיזים. מה גם ששיחות הטלפון או הסקייפ שדרכן מתגלים פרטי המידע האלו הן אף פעם לא יוזמה של הגבר. הוא לא מתקשר. מתקשרים אליו. הגבר הזה פסיבי, ולי, כצופה, קשה לתקשר עם דמות שכזאת.

הבעיה השניה של הסרט היא ג'ון בנג'מין היקי עצמו. מכיוון שהתסריט לא ממש מספק לו פעולות שדרכן יתגלה הכאב שלו, השחקן הזה לא ממש ממלא את החסר. היקי משחק את גיבור הסרט באנמיות מתסכלת. יש שם כאב גדול בסיפור הרקע שלו, אבל הגוף של השחקן לא ממש מגיב לכך. וכך נדמה לי שאיתן פוקס מתרפק ב"סאבלט" על איזושהי שמחת נעורים שהלכה לבלי שוב. אותה שמחה שהפכה את "בננות", סרטו הקודם, לממתק הכיפי שהוא היה, השמחה הזאת נזלה מחייו של איתן פוקס בן ה-56, והיא איננה.

רק בשלב מאוחר מאוד בסרט מוצא גיבור הסרט איזושהי דרך לפתוח את עצמו למעט שמחת נעורים, וסצינת הגרביים היא מקסימה. מעין שילוב של חוכמת חיים של גבר בוגר עם השתובבות נעורים שכבר כמעט ונעלמה, והנה היא חוזרת שוב, ולו לרגע. חבל שג'ון בנג'מין היקי חסר את אותה תגובה למתרחש בחייו בשאר הסרט.

מה גם שאיתן פוקס חוזר כאן לשווק את ישראל לקהל הזר. גיבור הסרט הוא אמריקאי שמבקר בישראל ל-5 ימים. אם הגבר היה ישראלי בן 56 לא היה משתנה בסרט דבר. היותו של גיבור הסרט אמריקאי מחייב את פוקס להציג את ישראל (או לפחות את תל-אביב) לקהל שלא מכיר את ישראל (או את תל-אביב). "אני אראה לך את תל אביב שלא רואים בדרך כלל" אומר הצעיר למבוגר. ואז איתן פוקס מראה לאמריקאי בדיוק את תל-אביב התיירותית. את הים, הטיילת, השוק – לאיתן פוקס תמיד היתה נטייה לייצא את הסיפור הישראלי לעיניים בינלאומיות, והוא בדרך כלל ידע לעשות את זה מבלי לאבד את האנשים שבתוך הסיפור (ע"ע "ללכת על המים", למשל). ב"סאבלט" זה פשוט מיותר. איתן פוקס, אני מניח, מספר כאן את הסיפור של עצמו – גבר ישראלי בן 56, אז אין טעם לייצג את הסיפור שלו באמצעות גבר אמריקאי בן 57.

זה לא סרט רע, ה"סאבלט" הזה. יש בו רגעים יפים, אבל אלו נוגעים בעיקר לדמות המשנה, ופחות לדמות הראשית, כך שהסרט החדש של איתן פוקס הוא חוויה סבירה לחלוטין, גם אם מפוספסת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s