סוף האהבה: הביקורת

זה סרט שני של קרן בן רפאל שאני רואה. ואני מוצא את עצמי מאוד מחבב את הבמאית הזאת. גם סרטה הקודם, "אין בתולות בקריות" (כאן כתבתי עליו), וגם זה הנוכחי, הם סרטים לא שלמים, עם חסרונות בולטים ומובנים לתוכם, ועם זאת, בן רפאל משקיעה הרבה לב ומחשבה אל סרטיה, ואלו מנצחים את החסרונות.

לכאורה, "סוף האהבה", כשמו, בודק איך האהבה מגיעה לסופה כשהיא צריכה להתקיים בשלט רחוק. כשהגבר בישראל והאשה בצרפת. יש נסיבות. יש אילוצים. אז הם לא יכולים להיות ביחד. איך שומרים על האהבה גם כשלא יכולים להיות ביחד? למעשה, אם זוהי נקודת המבחן של הסרט, אז לטעמי הוא נכשל בה. הגברים, לפי קרן בן רפאל, הם עם אגואיסטי, שתלטני, ואינפנטילי. הדברים צריכים להסתדר איך שהם רוצים, כאן ועכשיו, או ששוברים את הכלים ולא משחקים. הגבר רוצה סקס, עכשיו, ולא משנה לו שהאשה עייפה. הגבר רוצה שהאשה תגדל את הילד בדיוק לפי מה שהוא אומר. וההסכם שעשו ביניהם בעבר, לפיו הוא, הישראלי, יעבור לגור ביחד איתה בצרפת, פתאום ההסכם הזה לא נראה לו, והוא מתחרט. והוא מטיח בה שזוהי הקרבה שהוא לא מוכן לעשות, ושהיא צריכה לבוא לגור איתו בישראל.

יש גם סיפור משנה על זוג חברים של הגבר, וגם שם הזכר לא בדיוק קשוב לצרכי האשה. אז מהבחינה הזאת, הסרט מאוד שיפוטי ולא מאוד אינטלגנטי ביחס שלו אל הגברים (הוא גם אומר את זה במילים ברורות). מגיעים הדברים לידי כך שהיו רגעים בסרט שבהם חשבתי למה האהבה הזאת שלה אליו התחילה בכלל? מה היא מצאה בו? אמנם זה די ברור שיש כאן משיכה מינית (לשחקן הראשי, אריה וורטאלר, יש כריזמה מינית מחשמלת), אבל כשהמין נגמר, מה נשאר? הרי מעבר למשיכה הראשונית היה צריך להיות כאן ערך מוסף. היא הרי התחתנה איתו, ואפילו כבר עשתה איתו ילד.

ומצד שני, ז'ודית שמלה, בתפקיד האשה, מאוד נוגעת ללב. אשה שיש לה קריירה, אבל גם יש לה גם תינוק קטן, ושבן זוגה עזב אותה לבד ללהטט את החיים הפרטיים ואת הקריירה שלה. גם בימים רגילים זה קשה, אז ללא תמיכה רגשית, ללא תמיכה פיסית (הוא לא נמצא שם), ובעצם רק עם אנטגוניזם הולך וגדל – מאוד נוגע ללב לראות את האשה הזאת מתפרקת לאט לאט עד למעשה הכמעט פטאלי שהיא עושה בסוף. גם האמא שלה, בגילומה של נעמי לבובסקי, מוסיפה ללחץ הנפשי, בסצינה מרגשת מאוד.

לכל זה יש להוסיף את שיטת הבימוי הלא קונבנציונלית של הסרט הזה. כל הסרט הזה, ממש כולו (למעט הסצינה האחרונה שלו), בנוי משיחות הסקייפ של בני הזוג. היא בצרפת, הוא בישראל, והם מביטים אחד אל השני דרך מסך המחשב, הוא בעצם עדשת המצלמה. יש כאן מעין תרגיל מאוד מעניין במשחק, בו שני השחקנים הראשיים בעצם מודעים לזה שהם מצולמים בכל רגע, ולמרות זאת הם מאוד אוטנתיים ונוכחים בסיטואציה. למרות האינטפנטיליות המעצבנת של הגבר, יש הרגשה מאוד חריפה של אמת כואבת ששוברת את מערכת היחסים הזאת בהדרגתיות, ומזמינה אותנו, הצופים, לצפות באופן מאוד ישיר בהתמוטטות של מערכת יחסים לבנה אחר לבנה עד שלא נותר דבר. דווקא המבט הישיר לתוך העדשה הוא זה שמכניס אותי אל תוך מערכת היחסים הזאת בצורה בלתי אמצעית, ולכן גם הרגעים הדרמטיים מאוד אפקטיביים.

"סוף האהבה" הוא סרט עצוב על סוף האהבה, כשאחד מהאוהבים מפונק מדי, ילדותי ומעצבן לעיתים, ומצד שני, הגישה הנשית של בן-רפאל, בשיתוף בימוי לא קונבנציונלי ומשחק מרגש של הצלע הנשית (ובליווי הופעות אורח מלבבות של כמה שחקנים מוכרים אחרים) יוצרים סרט מרגש ויפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

 

מחשבה אחת על “סוף האהבה: הביקורת

  1. אין על סירטי אקשן ליומיות..
    הוו'ארד הוקס,ג'והן פורד,סם פולר – לא ברמה שלך?
    חפש הובי חדש…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s