פסטיבל קולנוע איטלקי: התחבאתי

(שם הסרט במקור: Volevo Nascondermi)

rispetto l'animale

אני מודה שעל פניו זה לא הסרט הכי מסביר פנים. בסך הכל ביוגרפיה של צייר שבאמת היה במאה ה-20. צייר שאני לא מכיר. וגם ככה אני פחות מתקשר עם סוג האמנות הזה, ציור. אבל, מצד שני, זהו הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה האיטלקית מלפני חודש (כתבתי על זה כאן), ורציתי לראות במה מדובר.

מסתבר שזהו אכן סרט יפה מאוד, אם כי קצת ארוך מדי, ולא באמת מתקדם לשום מקום. במרכזו, כאמור, צייר. אבל לא סתם צייר – אלא גבר שסבל לכל אורך חייו ממחלת נפש. תחילת הסרט מבשרת טובות – הבמאי ג'יורג'יו דיריטי נע בין הזמנים במיומנות קולנועית מרשימה, מבלי לסמן את המעברים, והתפתחות מחלת הנפש של גיבור הסרט נפרסת לאורך השנים. ועימה נפרס גם הנושא המרכזי של הסרט – הכבוד לאחר.גיבור הסרט הוא אדם פגוע. אליו ג'רמנו בתפקיד הראשי עושה עבודה נפלאה. כל גופו מכווץ מכאב (פיסי, כמו גם נפשי), והוא רק בורח מהכאב הזה כל הזמן. כולם כל הזמן צוחקים עליו, מעליבים אותו, מקניטים אותו. אפילו ההורים שלו לא מעניקים לו את האהבה שהוא כל כך זקוק לה. ליצור מוזר שכמוהו זה אפילו נחוץ יותר מהרגיל. בשלבים מאוחרים יותר בחיים שלו, הציורים שלו יביאו לו הערכה, ואנשים יתחילו לכבד אותו. ואז גם גופו של ג'רמנו, השחקן, ידע לשחרר קצת. הוא עדיין מעוות, אבל כבר קצת קל יותר.

כי על זה הסרט הזה. לא סתם ביוגרפיה של צייר שאני לא מכיר. "התחבאתי" הוא סרט על היחס חסר הסבלנות של הסביבה לשונה ממנה. לאדם חולה נפש. אפילו לחיות. "האדם הוא חיה" אומר גיבור הסרט, וצריך לכבד את החיה (זה הציטוט מהסרט שמובא בתחילת הפוסט). ואכן, גיבור הסרט מנסה לחקות את החיות שאותן הוא פוגש בחייו, מחקה את תנועותיהן, מצייר אותן, ומסרב להרוג אותן (בסצינה אחת הוא עוקב אחרי ג'וק עד שהוא יוצא מהחדר, אבל לא הורג אותו). האדם, לפי הסרט הזה, צריך לפקוח את עיניו לסובב אותו, ולהכיל את השונה. לכבד אותו. להראות לו אהבה.

כי רק כך יוכל האדם לצאת לחופשי. כשגיבור הסרט מתבגר הוא מפתח אובססיה לאופנועים ולמכוניות. הסצינה הראשונה המתארת את הגבר הזה נוהג באופנוע בכבישים הפתוחים היא סצינה של שחרור. של חופש. וזו אובססיה שאנשים שמתייחסים אליו ברכות, בכבוד, אנשים כאלו מאפשרים. החופש הזה מגיע אחרי שנים ארוכות שבהן הגבר הזה הרגיש מוקטן, לא אהוב, מורחק מהעולם הזה על ידי אלו שמאכלסים אותו, ובראשם הוריו. כשמגיע, סוף סוף, אדם המכבד אותו, מתייחס אליו כאחד האדם למרות מוזרויותיו, הרגשת החופש משתחררת בבת אחת, ואליו ג'רמנו, השחקן הנפלא בתפקיד הראשי, מעביר את זה אל הבד דרך העבודה שלו עם הגוף – אמנם עדיין כפוף ומתנהל משונה, אבל כבר פחות לחוץ ומכווץ.

עם זאת, יש לומר שהיה ניתן לקצר את הסרט הזה, מכיוון שבאיזשהו שלב הוא מתחיל לחזור על עצמו. עוד חיות, ועוד ציורים, ועוד עלבונות, ועוד הצלחות. הכמיהה לאהבה אמיתית לאשה ספיציפית – החלק הזה של הסיפור מגיע בשלב מאוד מאוחר בסרט, אחרי בטן תסריטאית מסוימת שמתפתחת בסרט הזה. ובכל זאת, מדובר בסרט מאוד מרשים, מרגש לעיתים, עם הצגת משחק מצוינת של אליו ג'רמנו בתפקיד הראשי – בהחלט סרט ראוי לפרס האקדמיה האיטלקית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s