המועמדת המושלמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: المرشح المثالي)

לפני כמה שנים הגיע לכאן סרט מקסים מסעודיה שנקרא "וואג'דה". במאית סעודית שהתחנכה במערב והביאה חזרה לסעודיה את הידע והטכניקה המערבית, ובעזרתם עשתה סרט סעודי מרגש ויפהפה על זכויות הנשים שם במזרח. כדרכה של הוליווד, היא קוטפת ומערבלת את גורלו של כל מי שהצליח מעט בחו"ל (כי להמר על מי שכבר הביא קבלות קל יותר מאשר להמר על במאים חדשים), וכך גם חיפה אל מנסור, הבמאית של "וואג'דה", קיבלה לידיה הזדמנות לעשות 2 פרויקטים במערב, שניהם לא עשו גלים. ועכשיו היא חזרה הביתה, שוב לסעודיה, שוב לסרט על זכויות האשה, והסרט שוב זוכה לקבלת פנים יפה. הבעיה היא שהפעם הסרט הרבה פחות טוב.

"וואג'דה" שם במרכזו ילדה מתבגרת שלא מבינה למה בנות נחשבות פחות מבנים. במרכז "המועמדת המושלמת" כבר יש אשה בוגרת. הילדה במרכז "וואג'דה" היתה עדיין ילדה – תמימה, סקרנית, אנרגטית, רגישה, ומרגשת. האשה במרכז הסרט החדש של אל מנסור כבר אינה תמימה. וזא לא הבעיה היחידה של הסרט.למרות שגם לכאן הביאה אל מנסור את הצילום היפה והעריכה הקצבית, הפעם נדמה לי שבחירת השחקניות שלה קלקלה לי את כל החוויה. הסוד לדרמה טובה הוא היכולת להעלות אותי למעלה ברגעי אושר כדי לקחת אותי למטה ברגעי עצב (כדי לעלות חזרה לסוף שמח, או שלא). כאן, ב"מועמדת המושלמת", נדמה לי שגיבורת הסרט מצוברחת על בסיס קבוע. "הי, התקשרו מהטלויזיה…" אומרים לה. חיוך? שמחה? קפיצות באויר? כלום. שום דבר. למרות שהנשים בסעודיה מתהלכות עם שכבות של בגדים, עדיין ניתן להרגיש את הגוף של השחקניות מתחת לבגדים כשהוא מגיב להתרחשויות. והשחקניות כאן לא מגיבות. וכתוצאה מכך, הסרט הזה כמעט לכל אורכו נדמה כסטטי, מדוכדך. בקו רגשי אחד.

אל מנסור מנסה ככל יכולתה להחיות את הסרט עם מוסיקה ועם עריכה בקצב נכון של סיפורי משנה, אבל כשהשחקנים אינם מגיבים לנאמר ולמתרחש, שום דבר אינו יכול להציל את הסרט. סיפור המשנה של האבא היה יכול לתמוך יפה בסיפור המרכזי, אם האבא, מוסיקאי בשלב קריטי בקריירה, היה באמת נסחף עם המוסיקה שהוא מנגן. יש סצינה של הופעה שבה הקהל מריע ומשתולל. אבל הנגנים נדמים בעיקר נבוכים. כל הבנות וכל מה שסובב אותן מצטרפים לקו המונוטוני של הסרט (מלבד אולי האחות הגדולה, אבל התפקיד שלה קטן מדי), וסיפור המשנה הקטן של החולה הגבר שלא מוכן שרופאה אשה תטפל בו כבר הופך את הסרט לדידקטי מדי (מה גם שלמועמדת המושלמת שלנו יש רק מטרה אחת: לסלול כביש גישה לבית החולים בו היא עובדת. וכשהסיפור הזה נגמר, אין לה תחמושת יותר. היא היתה אמורה להתחיל מזה, ולהיסחף בסיפור הזה של זכויות נשים, למצוא עוד מטרות, עוד פסגות לכבוש. אבל לא. אין את זה בסרט).

אז מאוד חבל. לחיפה אל מנסור יש את הלב הקולנועי במקום הנכון. הפעם היא נכשלת ביישום הכוונות הטובות שלה כי הסרט מתעקש לדכא אותי במקום לקחת אותי למסע רגשי. אז כן, מעניין לראות את העולם הנסתר בדרך כלל מעינינו, אבל האנשים שממלאים את העולם הזה הפעם לא מספיק מעניינים. אז גם הסרט הזה לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “המועמדת המושלמת: הביקורת

  1. הסרט משעמם, משחק גרוע בלשון המעטה, אנשים שמשחקים כמו רובוטים שמקריאים טקסט מדף, שום חיבור רגשי לטקסט, ללא הבעות פנים או שפת גוף תואמת. סרט ללא התפתחות. משעמם. הרגשתי סוג של חנק כאילו הכל תקוע. ציון 1 מתוך 10 . לא יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s