לוקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Luca)

מה שעובד בדרך כלל בסרטים שיוצאים מאולפני פיקסאר הוא היכולת של היוצרים שם לשלב נגישות לילדים עם תכנים וגישה שתכבד גם את הבוגרים יותר. כך היה, למשל, ב"הקול בראש", או ב"צעצוע של סיפור 3", או ב"וול-אי", או ב"רטטוי". לא צריך להתיילד כדי ליצור קשר עם ילדים. בסרטים הטובים ביותר שלהם, אולפני פיקסאר יודעים ליצור בידור שהוא באמת לכל המשפחה.

זה לא המצב עם "לוקה".

שלא תבינו אותי לא נכון: מדובר בסרט חביב בהחלט. נעים, מחויך, קליל. אבל לכל אורך הצפייה הרגשתי שמדובר בסרט שמאוד מתיילד. סרט שכל אדם בוגר צריך לעשות לו הנחות גדולות כדי להנות ממנו, כי "זה בשביל ילדים, אז מה אתה רוצה?". אז אמנם האנימציה, אולי כבר כסטנדרט של עבודה, היא מרהיבה, חדה וצלולה (בעיקר כל מה שקשור לתיאור טבע וסביבה. האנימציה של הדמויות עצמן עדיין פחות משכנעת), אבל בכל הקשור לתסריט, נדמה לי שהיה צריך לעבוד על עוד כמה דראפטים לפני שעברו ליצירה עצמה.וזה מעבר לעיצוב הדמויות החד מימדי. כל אחד כאן מקבל איפיון מאוד בולט, והוא נצמד אליו כדי שיהיה ברור מספיק מהו ומיהו. יש כאן כמה וכמה סצינות פנטסיה מיותרות, שכאילו באות להשלים חסרים שלא באמת קיימים. יש לי בעיה עם ההליכה של פיקסאר עם איזושהי אופנה של רב תרבויות. "קוקו" היה סרט נפלא בעיניי גם מכיוון שהרגשתי בו כוונה אמיתית לבדוק תרבות ספיציפית (מקסיקנית, במקרה ההוא), אבל זה כבר הפך לעניין סוג-של מקובל לתת ביטוי למיעוטים מבלי באמת לתת להם ביטוי. תרבות שחורה ב"נשמה", כי בלאק לייבס מאטרס, ולא כי אכפת להם, וכאן, ב"לוקה", יש מבט אל הקהילה האיטלקית, אבל במקום התחקיר המעמיק שהיה ב"קוקו", ב"לוקה" סתם נזרקות מילים איטלקיות רנדומליות לאוויר. "ספגטי", "סטופידו", "סילנסיו" (זאת האחרונה זרקה אותי לסרט מאוד אחר, "מלהולנד דרייב"), נדמה שכל מה שנשמע איטלקי נכנס למערבל של מילים רק כדי לעשות רושם, ולי זה נשמע בעיקר ילדותי.

ואולי זה בגלל שהרגשתי שיוצרי "לוקה" לא היו בדיוק סגורים על מה שהם רוצים לומר בסרט. האם מדובר כאן על סרט התבגרות של ילד שמאוד נצמד לחוקים, ולומד קצת לכופף אותם, או שמדובר על סרט ספורט סטנדרטי, שבו התחרות תמריץ אדרנלין, או שמדובר בסיפור על התמודדות עם בריונות (ברמה הילדותית הפשוטה, כנגד ההוא שתמיד מנצח והוא כל כך גאוותן) שיכול, אם רק היה בנוי ברצינות, להשליך גם על בריונים גדולים יותר (כמו זה, למשל, שהיה בבית הלבן עד לא מזמן, והאם היחס למיעוטים הוא חלק מההתמודדות הזאת)  – הכל משמש כאן בערבוביה לא ברורה בלי פוקוס אמיתי על אף אחד מאלו.

אז מה שנותר הוא לקחת את הילדים לאולמות ממוזגים בסינמה פלאנטים, ובעיקר להנות מהילדים נהנים מהסרט (כי בכל זאת, נחמד), או, בגרסה האחרת, לשים את הילדים בסרט, וללכת לשתות קפה עד שיגיע הזמן לאסוף אותם הביתה. למבוגרים שבינינו, אני חושב, אין באמת מה לעשות בסרט הזה (ההפצה של הגרסה הלא מדובבת, הפעם, נדמית לי מיותרת).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s