אמונייט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ammonite)

אני מודה שהלכתי לסרט הזה כמעט בלי חשק. מצד אחד – סירשה רונאן, מהשחקניות המצוינות בעולם, וגם קייט ווינסלט, שחקנית עם קילומטראז' מאסיבי ואיכותי ברובו. מצד שני – סרט שהתחיל את הדרך שלו בקול תרועה רמה, עם קמפיין אגרסיבי מאוד לאוסקר, וסיים את דרכו בקול דממה דקה, לא רק בלי אוסקרים, אלא אפילו בלי מועמדויות. כבר באוגוסט של השנה שעברה הבעתי את ההרגשה הלא ברורה שלי מהטריילר בציוץ הזה בטוויטר, ואכן, הסרט הזה די צלל בתודעה. ואז הוא בכל זאת הופץ מסחרית בישראל, והלכתי לראות אותו כי אני אוהב את השחקניות, אבל ידעתי שאני כנראה לא הולך להנות.

טעיתי.

אמנם אני די מבין את כל אלו שנרתעו מהסרט, אבל "אמונייט", עבורי, הוא הפתעה נעימה מאוד. סרט יפה ומרגש, גם אם לא שלם.בגדול, מדובר כאן על סרט אהבת נשים המתרחש במאה ה-19, כלומר, מדובר, בעצם, במה שמתקרא "סרט תלבושות". אז קודם כל צריך לומר שפרנסיס לי הבמאי יודע לשחק משחק כפול בנוגע לז'אנר הזה: מצד אחד, התלבושות שהדמויות לובשות כאן, על פי רוב, מאוד מאוד לא מרשימות. גם אם הדמות שסירשה רונאן מגלמת מגיעה מרקע עשיר יותר, עדיין, שתי הנשים האלו מתחילות את הסיפור מנקודה כל כך כבויה ופגועה עד שכל הוד ופאר נזרקים מהחלון. שתי הנשים האלו דהויות ונמצאות במקום מאוד קיצוני, מבודד, עצוב, ועיצוב התלבושות בהתאם הוא אפור וקודר.

מצד שני, צריך גם לומר שהסרט הזה הוא איטי להחריד, לרגעים כמעט עד יאוש. ובנוסף, רוב נקודות המפנה הדרמטיות נרמזות, לא נאמרות בפירוש. ולכן, הנשיקה הראשונה, שמגיעה אחרי כשעה של סרט (חלק נכבד מאוד מזמן המסך) היא גם רגע קולנועי כל כך משחרר. דרמת תלבושות, בהגדרתה, מחביאה את כל הרגשות הסוערים מתחת לשמלות ארוכות ולשכבות ביגוד אינסופיות, וכשהרגשות מתפרצים אחרי שהם נאגרו במשך זמן רב, יש לזה תמיד אפקט דרמטי סוחף. אז גם כאן, פרנסיס לי יוצר סרט שלוקח את הזמן

לאט לאט לאט לאט

כדי להביא אותי לרגע שבו הנשים האלו יגלו את האהבה. וזה יפהפה, מרגש, ומאוד אפקטיבי.

יש כאן אשה אחת שאמנם מוכרת כמומחית בשטחה, אבל היא לעולם לא מקבלת קרדיט רשמי על עבודתה, כי היא אשה בעולם של גברים, ובנוסף, משפחתה סבלה טרגדיות נוראיות, אז היא, בתגובה, מסתגרת בתוך עבודתה הסיזיפית, לא רואה ולא רוצה לראות אף אחד. והנה מגיעה אל חייה אשה שסבלה גם היא טרגדיה (פרטי המקרה שלה רק נרמזים ולא מפורטים), וגם היא סגורה בתוך עצמה, נמצאת בעצם במקום אובדני. שתי הנשים האלו מוצאות אחת את הכאב של השניה, ומטפלות אחת בשניה באיטיות רכה שיודעת לקחת אותי ביד וללכת איתן בשבילים של אהבה מיוחדת.

חבל שהסרט קצת סומך יותר מדי על האינטלגנציה של הצופה, ולא נותן קצת יותר אינפורמציה על הדברים שרק נרמזים. למשל: הסקס הכי חושני בסרט הוא סקס פרידה, אבל אנחנו למדים על הפרידה רק בדיעבד (אנו יודעים שהגיע מכתב, אבל לא יודעים מה כתוב במכתב). למרות שהסצינה יפה, אם היינו יודעים על הפרידה לפני שהכל קורה, הסצינה הזאת היתה מקבלת קונטקסט הרבה יותר מרגש. אגב, באותה סצינה נועזת למדי חשבתי על ההבדל הכל כך גדול בין הסרט הזה לבין "כחול הוא הצבע החם ביותר". כמה הרגשתי שעבדלעטיף קשיש הצרפתי לא ממש יודע איך ומה לצלם, ואיך פרנסיס לי תכנן כל שוט, כל זווית צילום, כל קאט, כדי ליצור סצינה אמנם נועזת למדי, אבל גם יפה וחושנית.

חבל גם שפרנסיס לי לא נפטר לגמרי ממניירות שהיו לו גם בסרטו הקודם, "ארץ אלהים". גם כאן, ב"אמונייט", הרגשתי לרגעים שיש טיפול לא בטוח במצלמה. רגעים שבהם הצלם לוקח את המצלמה אל הכתף, יוצר שוטים רועדים שלא לצורך, צילומים שרוצים להביע סערה, אבל מה שמצטלם הרי סוער בעצמו, אז לא צריך להדגיש את זה יותר.

שתי השחקניות, רונאן וווינסלט, שהוכיחו את עצמן בעבר כמה וכמה פעמים, נוגסות בתאווה בחומר התסריטאי שהן לקחו לידיהן, והתוצאה יפה ומרגשת. דווקא בגלל שהתסריט רק רומז בהרבה מקרים על מה שקורה, הן מצליחות להשלים את הפערים בעבודת משחק מרשימה. היו כמה רגעים שסירשה רונאן מתפרקת מבלי שבאמת ידעתי על מה בדיוק, ועדיין, הרגשתי את הכאב שלה גם אם אין לי נקודת ייחוס ספציפית. ווינסלט יודעת להראות שלמרות שהדמות שלה מסוגרת ואפילו קצת אנטיפטית, היא לא באמת מחוסרת רגש אנושי, וכשהיא פוגשת אשה במשבר, היא מתגייסת לעזור (האהבה תגיע אחר-כך, בהדרגה).

שתי נשים במשבר מוצאות אחת את השניה ומתאהבות. ובסוף מגיעה השאלה – אז מהו הקורבן שצריך להקריב בעבור האהבה? האם חייבים להקריב קורבן שכזה? הסרט משאיר את השאלה הזאת פתוחה. אולי לא יהיה כאן הפי אנד, ואולי, כמו שאמר אלפרד לורד טניסון, גם אם אהבת ואיבדת זה עדיין יותר טוב מלא לאהוב בכלל, ואולי שתיהן בכל זאת ימצאו את הדרך להשלמה, לריפוי אחת של השניה – ועדיין יש כאן צפייה בשתי נשים שנפתחות לאט, לומדות להתרפות מהפצעים של החיים בעזרת האהבה, וזה, בפני עצמו, מספיק בהחלט. סרט יפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s