בגידה – סרט שמתחיל סינטטי אבל סביר הופך בהדרגה לסינטטי אבל תוקפני ולא נעים לצפייה. היה הסרט הישראלי הראשון שהופץ בקולנוע עם חזרתו מהקורונה. לא אהבתי.
"התקופה היפה בחיי" הוא כמו נסיון מעניין מאוד ליצור סרט של צ'ארלי קאופמן בצרפתית. רגעים רבים בסרט הזה הם דואלים – גם מתרחשים במציאות הקולנועית של הסרט, ובאותה שנייה ממש יש עליהם הערה חיצונית, מבט מפוכח מלמעלה שמודע למניפולציה של הקולנוע, ובכל זאת מקבל אותה. כמו סרטיו של צ'ארלי קאופמן, בהם הכל מתרחש בתוך הראש של הגיבורים, ובכל זאת מתרחש, גם כאן הסרט הזה נע כל הזמן על הקו הדק שבין מציאות לדמיון. הכל מבוים כאן, ובאותה נשימה עובד בכל זאת על הרגש.
אני מבין שיש כאן סוג של סרט מסע לילי פסיכי, אבל בתוך מסע שכזה אני צריך שני אנשים נורמלים שעוברים הרפתקאות לא נורמליות. ושני האנשים האלו לא נורמלים. בטח לא כשהם ביחד. אין לי שום עוגן רגשי להיאחז בו, וכך, כשהסרט הופך ליותר ויותר מטורף, אני חי את הטירוף הזה כגחמה של הבמאית, כי אני לא מרגיש את הדמויות, ואני לא מרגיש שזה בא מתוכן.
"הרפסודה", בהגדרה, הוא סרט מסחרי לבני הנוער לקיץ, אבל עודד רז מביים סרט לא רע בכלל שלא מעליב את האינטלגנציה. אמנם האלמנט המסחרי מגביל אותו, אבל רז מפתיע, ומביים אותו בקצב יחסית איטי. רז משקיע בפיתוח מערכות היחסים בין הדמויות, ובעיקר בין שלושת החברים. הדינמיקה בין שלושת השחקנים להמשיך לקרוא 
כי על זה הסרט. לא תישא את שם השם לשווא. אבל כל אחד כאן חושב שהוא משרתו של האלהים. וכל מי שלא איתו הוא האויב. והו, כמה שהסרט הזה אכזרי. מדמם מאוד. הדרך לטירוף קצרה. האמונה היוקדת, אמונה שצעיר קל להשפעה כמו גיבור הסרט נדבק בה, הופכת כל אדם אחר לחשוד בבגידה. ודין בוגד הוא הרי מוות. אז עם ישראל טובח בעם ישראל, כל אחד מאמין באמונה יוקדת שהצדק עימו, שאלהים בכבודו ובעצמו לצידו, והתוצאה היא חורבן.
4. וזה בגלל שכבר מהתחלה הסרט הזה מו להמשיך לקרוא 
ועוד כהנה וכהנה שאלות שסובבות סביב האמת והשקר ביצירות אמנות. יש כאן דיון מרתק בעצם היצירה של אמנות, כשהבמאי מבין שגם אנחנו, בעצם, צופים ביצירת אמנות שמספרת על יצירת אמנות, כלומר, גם אנחנו צריכים לתהות על מי משקר ומי אומר אמת במותחן הזה. יש כאן מזימה. יש כאן עסקה. יש כאן פאם-פטאל (או שלא. אולי היא באמת מי שהיא אומרת שהיא). יש צורך לתחמן כדי להשיג רווח עסקי וכספי. סיפור מתח שבו רמייה משחקת תפקיד, והסיפור עצמו סובב ציורים, יצירות אמנות, והכל בתוך סרט, שהוא יצירת אמנות בפני עצמה – "הציור" הוא ממתק למחשבה.
כל הסרט בנוי מאלפי צילומים סטטיים. חלק מהם נשארים על המסך לכמה שניות, אחרים רק לשברירי שניה. ברלינר יודע לבנות סיקוונסים של טריקים קולנועיים, כך שלרגעים הוא מחיש את מהירות העריכה ולרגעים מאיט. תוצאת לוואי של הטכניקה הזו היא ש להמשיך לקרוא 
אחרי הצפייה אני חושב שהיתה כאן מיסקונספציה. אכן יש כמה ויכוחים בסרט, אבל אני לא חושב שענת קם מתווכחת כאן עם הבמאי, שלומי אלדר. אני חושב שהיא מתווכחת עם עצמה. "להיות ענת קם" בעיניי הוא פורטרט מרתק ומאוד אמפטי של דמות מסוכסכת בתוך עצמה. הרי בתחילת הסרט אומרת ענת קם שהיא יודעת שעצם העובדה שהיא ענת קם, ההיא שהורשעה בריגול, זאת בעצם הסיבה לכל הסרט הזה. והיא אומרת: אני לא רוצה להיות ענת קם. אני רוצה להיות ענת.
חברי "שוברים שתיקה", הרי, אוספים ומתעדים מאות ואולי אפילו אלפי עדויות של חיילים ששירתו ומשרתים (במילואים) בשטחים. לנדסמן היתה צריכה להבדיל את עדויות החיילים שבמאגר של הארגון מ להמשיך לקרוא 
איתן 