פרסי אופיר 2021: התחלה

שלשום התחילו לטפטף לעיתונות הכותרות: האקדמיה הישראלית פרסמה את רשימת המתמודדים לאוסקר.

אז קודם כל, הפרסומים עלו לאוויר עוד לפני שהאקדמיה פרסמה. אני מניח שהיתה דליפה של המידע ממקורות מסוימים, וחלקי מידע פורסמו. גם עכשיו עלתה לאתר של האקדמיה רק רשימה של הסרטים, ללא פירוט, וללא תקצירים. וזה קרה, אני מניח, בגלל שהמידע כבר דלף, אז האקדמיה שלחה לאוויר מידע חלקי אבל רשמי.

שנית, הדיסקליימר הרגיל: זאת לא תחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה. זאת התחרות לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. בפעם השבע מאות אלף: זה לא אותו דבר. הסרט "אסיה" נמצא עכשיו בבתי הקולנוע. התגובה הביקורתית אליו מאוד פושרת (אני דווקא חיבבתי). זה היה הנציג הישראלי לאוסקר של השנה שעברה. אני מניח שזה קרה בעיקר בגלל ששירה האס, אחת מ-2 השחקניות הראשיות בסרט, היא כוכבת בינלאומית. חברי האקדמיה הישראלית כנראה חשבו שזה יעזור להם באוסקר. זה לא עזר. אין טעם. באמת שאין טעם לנסות ולחזות את הטעם של האקדמיה האמריקאית. והדבר רק הופך קשה יותר עם כל שנה, כשמספר חברי האקדמיה שבוחרים את האוסקר רק גדל והופך מגוון יותר ובינלאומי יותר. אולי פשוט, הממ, תבחרו את הסרט שאתם הכי אוהבים, ואת האוסקר תשאירו לבחירה נפרדת (סתם הצעה…)?

ועוד דיסקליימר רגיל: מה עם לעשות תחרות בין סרטים שהופצו בלבד?

נכון, קורונה וזה, אבל בסופו של דבר, הדבר שכל יוצר קולנוע רוצה, הוא קשר עם קהל. שהסרט שלו יצא למסכים, ושהרבה אנשים יבואו לראות. בקולנוע. כל שנה יש תחרות של פרסי אופיר בין סרטים שאף אחד מהקהל הישראלי לא ראה, והקורונה רק החמירה את זה. נוצר תור עצום של סרטים ישראלים שלא פגשו את עמישראל, חלקם טובים מאוד. למשל, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן. הסרט היה חלק מתחרות האופיר 2019 והוקרן בפסטיבל חיפה של אותה שנה. הוא היה אמור לצאת מסחרית במאי 2020, אבל אז העולם כבר היה סגור. אז ראיתי סרט (נהדר) שהיה חלק מהתחרות של האקדמיה ב-2019 והוא עדיין לא הופץ. לא מגוחך?

עוד למשל: טרילוגיית האהבה של ירון שני. "עירום" היה חלק מתחרות האופיר של 2018. הסרט טרם הופץ. החלק השני בטרילוגיה, "עיניים שלי" זכה בפרס אופיר (מוצדק) לשחקן הראשי, והופץ ממש לפני הקורונה (ונדמה לי שהוא די נעלם מהזכרון). החלק השלישי בטרילוגיה הוקרן בפסטיבל חיפה 2019 ונעלם גם הוא. גם אם נשים בצד את הויכוחים על איכות הפרויקט הזה (ראיתי את "עירום" ואת "עיניים שלי" ויצאתי ברגשות מעורבים. לא ראיתי את "לידה"), ירון שני עבד על הפרויקט הזה במשך שנים ארוכות. קשה לי לראות איך הפרויקט המסיבי הזה בכלל מוצא את הקהל שלו.

ויש גם את הסרט המאוד מהנה של חורחה גורביץ' "ברזיל אהובתי" שהתחרה ב-2019 ועדיין לא הופץ. סתם, עוד אחד שנזרק מתחת לגלגלים. מאוד חבל.

ואלו רק שלושה למשלים ששלפתי מהשרוול בלי לחשוב הרבה. יש עוד. במקום לערב את הקהל הישראלי רגשית בתחרות, ובכך לקרב את הקולנוע הישראלי לאנשים החיים כאן, אותם אנשים מסתכלים על רשימת המועמדים ולא מכירים אף סרט, אז הם בכלל עוזבים הכל והולכים לים במקום לקולנוע. על הקלקולים שבתחרות האופיר אני ואחרים כותבים כבר הרבה שנים. אבל אני עדיין הולך לראות את הסרטים כי אני אוהב קולנוע ישראלי. אז בואו נדבר קצת על התחרות השנה:

20 סרטים ברשימה השנה. בינתיים ראיתי רק אחד מתוכם. אבל, גם מבלי לראות, נדמה לי ששלושה סרטים סגורים בחמישיה: להמשיך לקרוא