פרסי אופיר 2021: התחלה

שלשום התחילו לטפטף לעיתונות הכותרות: האקדמיה הישראלית פרסמה את רשימת המתמודדים לאוסקר.

אז קודם כל, הפרסומים עלו לאוויר עוד לפני שהאקדמיה פרסמה. אני מניח שהיתה דליפה של המידע ממקורות מסוימים, וחלקי מידע פורסמו. גם עכשיו עלתה לאתר של האקדמיה רק רשימה של הסרטים, ללא פירוט, וללא תקצירים. וזה קרה, אני מניח, בגלל שהמידע כבר דלף, אז האקדמיה שלחה לאוויר מידע חלקי אבל רשמי.

שנית, הדיסקליימר הרגיל: זאת לא תחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה. זאת התחרות לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. בפעם השבע מאות אלף: זה לא אותו דבר. הסרט "אסיה" נמצא עכשיו בבתי הקולנוע. התגובה הביקורתית אליו מאוד פושרת (אני דווקא חיבבתי). זה היה הנציג הישראלי לאוסקר של השנה שעברה. אני מניח שזה קרה בעיקר בגלל ששירה האס, אחת מ-2 השחקניות הראשיות בסרט, היא כוכבת בינלאומית. חברי האקדמיה הישראלית כנראה חשבו שזה יעזור להם באוסקר. זה לא עזר. אין טעם. באמת שאין טעם לנסות ולחזות את הטעם של האקדמיה האמריקאית. והדבר רק הופך קשה יותר עם כל שנה, כשמספר חברי האקדמיה שבוחרים את האוסקר רק גדל והופך מגוון יותר ובינלאומי יותר. אולי פשוט, הממ, תבחרו את הסרט שאתם הכי אוהבים, ואת האוסקר תשאירו לבחירה נפרדת (סתם הצעה…)?

ועוד דיסקליימר רגיל: מה עם לעשות תחרות בין סרטים שהופצו בלבד?

נכון, קורונה וזה, אבל בסופו של דבר, הדבר שכל יוצר קולנוע רוצה, הוא קשר עם קהל. שהסרט שלו יצא למסכים, ושהרבה אנשים יבואו לראות. בקולנוע. כל שנה יש תחרות של פרסי אופיר בין סרטים שאף אחד מהקהל הישראלי לא ראה, והקורונה רק החמירה את זה. נוצר תור עצום של סרטים ישראלים שלא פגשו את עמישראל, חלקם טובים מאוד. למשל, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן. הסרט היה חלק מתחרות האופיר 2019 והוקרן בפסטיבל חיפה של אותה שנה. הוא היה אמור לצאת מסחרית במאי 2020, אבל אז העולם כבר היה סגור. אז ראיתי סרט (נהדר) שהיה חלק מהתחרות של האקדמיה ב-2019 והוא עדיין לא הופץ. לא מגוחך?

עוד למשל: טרילוגיית האהבה של ירון שני. "עירום" היה חלק מתחרות האופיר של 2018. הסרט טרם הופץ. החלק השני בטרילוגיה, "עיניים שלי" זכה בפרס אופיר (מוצדק) לשחקן הראשי, והופץ ממש לפני הקורונה (ונדמה לי שהוא די נעלם מהזכרון). החלק השלישי בטרילוגיה הוקרן בפסטיבל חיפה 2019 ונעלם גם הוא. גם אם נשים בצד את הויכוחים על איכות הפרויקט הזה (ראיתי את "עירום" ואת "עיניים שלי" ויצאתי ברגשות מעורבים. לא ראיתי את "לידה"), ירון שני עבד על הפרויקט הזה במשך שנים ארוכות. קשה לי לראות איך הפרויקט המסיבי הזה בכלל מוצא את הקהל שלו.

ויש גם את הסרט המאוד מהנה של חורחה גורביץ' "ברזיל אהובתי" שהתחרה ב-2019 ועדיין לא הופץ. סתם, עוד אחד שנזרק מתחת לגלגלים. מאוד חבל.

ואלו רק שלושה למשלים ששלפתי מהשרוול בלי לחשוב הרבה. יש עוד. במקום לערב את הקהל הישראלי רגשית בתחרות, ובכך לקרב את הקולנוע הישראלי לאנשים החיים כאן, אותם אנשים מסתכלים על רשימת המועמדים ולא מכירים אף סרט, אז הם בכלל עוזבים הכל והולכים לים במקום לקולנוע. על הקלקולים שבתחרות האופיר אני ואחרים כותבים כבר הרבה שנים. אבל אני עדיין הולך לראות את הסרטים כי אני אוהב קולנוע ישראלי. אז בואו נדבר קצת על התחרות השנה:

20 סרטים ברשימה השנה. בינתיים ראיתי רק אחד מתוכם. אבל, גם מבלי לראות, נדמה לי ששלושה סרטים סגורים בחמישיה:

"תמונת נצחון" של אבי נשר, שהקולות שמדברים אומרים שהפקה בסדר גודל כזה נדירה מאוד במחוזותינו, ואבי נשר, עם כל האנטגוניזם שמופנה אליו, הוא כבר איש עם כשרון מוכח (לטעמי האישי, "סיפור אחר", סרטו הקודם, הוא הטוב, היפה, והמרגש בסרטיו). הפעם, נדמה, מדובר בפרויקט מנצח עם סיכוי לא מבוטל לצאת עם הפרס הגדול.

"אחד בלב" של טליה לביא. הסרט הזה היה מוכן בשנה שעברה, אבל הוא חיכה עד שהקורונה תעבור. סרט שני מאוד מסקרן של ההיא שעשתה את "אפס ביחסי אנוש". הטריילר משעשע, והסרט אמור לצאת למסכים בעוד כמה שבועות. ממה ששמעתי וקראתי, מדובר על סרט חביב ויפה, גם אם הוא רחוק מאוד מאותו להיט מונומנטלי (אם "אפס ביחסי אנוש" הביא לבתי הקולנוע למעלה מחצי מיליון צופים, אני מניח שטליה לביא תחתום כבר עכשיו גם על חצי מזה).

"ויהי בוקר" של ערן קולירין. לערן קולירין יש פרויקט אחד ברזומה שכולם אוהבים (ובצדק): "ביקור התזמורת". כל שאר הסרטים שלו פחות קומונקטיבים מזה, פחות הצליחו לתקשר עם הקהל הרחב. ועם זאת, האקדמיה עדיין אוהבת אותו, וכל סרט חדש שלו מסקרן.

על שני המקומות הנוספים בחמישיה יש הרבה קופצים:

"התנור" של ג'ייק פאלטרו. ג'ייק הוא אחיה של גווינת', ההיא מ"שייקספיר מאוהב", ובשנה שעברה הוא בא לישראל לצלם סרט על סיפור צידי הקשור למשפט אייכמן (לפי תסריט של תום שובל. הסרט החדש של שובל, "הסירו דאגה מליבכם", נעדר מהרשימה השנה). שמות גדולים בסרט שהוא, כנראה, הפקה לא זולה ומאוד מסקרנת.

"הברך" של נדב לפיד. אני, כידוע, לא מחובבי הקולנוע של לפיד, והוא אכן מפצל את הצופים בסרטיו למעריצים ולשונאים. סרטו החדש של לפיד יהיה חלק מהפסטיבל היוקרתי בקאן, ונדמה לי שחברי האקדמיה בישראל ירצו לרתום את היוקרה הזאת למירוץ לאוסקר, בלי קשר לאיכותו של הסרט.

"אגדת חורבן" של גידי דר יכול להיות סוס שחור בתחרות. פרויקט יוצא דופן שמספר סיפור הסטורי בעזרת ציורים (דוד פולונסקי, מיוצרי "ואלס עם בשיר", תרם מכשרונו גם כאן. "איפה אנה פרנק", החדש של ארי פולמן, לא נמצא בתחרות השנה). זהו גם הסרט היחיד שראיתי מתוך הרשימה, ומאוד אהבתי אותו, ועם זאת, קשה לי לצפות איך אנשים אחרים יגיבו לפרויקט כל כך שונה ואחר.

"ילדים של אף אחד" של ארז תדמור. אני לא יודע כלום על הפרויקט הזה, חוץ מהעובדה שתדמור הוא במאי מיומן שסרטיו זוכים בלא מעט פרסי אופיר (פרסי משחק לרועי אסף, לעירית קפלן, ולמכרם ח'ורי, למשל). גם אם אני הולך לסרט הזה "על עיוור", לתדמור יש כבר מספיק קילומטראז' כדי להיות הימור די מושכל על מקום בחמישיה.

"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג. הסרט הזה מסתובב בפסטיבלים בעולם כבר למעלה משנה. ממה ששמעתי על הסרט, הוא כנראה נסיון קולנועי מעניין, אבל אני לא ממש בטוח עד כמה הוא יתקשר עם קהל, ועם זאת, על הסרט הזה כבר שמעו לא מעט אנשים מתוך חברי האקדמיה, ויש לו יתרון על פני סרטים שאף אחד לא שמע וראה.

עוד סרטים מסקרנים ברשימה:

"תכנית א'" של האחים יואב ודורון פז – אני מחבב את הגישה הקולנועית של האחים פז. גישה שמנסה באופן מודע לתקשר עם הקהל הרחב, אבל עם נסיון לא לוותר על דיבור על נושאים רציניים מבלי להוזיל אותם. הפרויקט האחרון שלהם נוגע לסיפור שלהבנתי באמת התרחש: תיאור נסיון של יהודים לנקום בגרמנים מיד אחרי מלחמת העולם השניה ע"י חדירה למערכת המים של מדינת גרמניה והחדרת רעל כלשהו למי הברז של האזרחים שם.

"תל אביב" של מרט פרחמובסקי. מרט פרחמובסקי הוא דמות מוכרת ואהובה בתעשייה. בין היתר, הוא האחראי ל"ספר הקולנוע הישראלי" ול"מאגר העדויות" של הקולנוע הישראלי. "תל אביב", עד כמה שאני יודע, הוא הפיצ'ר הראשון בבימויו, ואני מסוקרן ממנו בעיקר כי להרגשתי כולם כל הזמן מדברים על הפריפריה, ועושים סרטים על הפריפריה, ומספרים סיפורים של הפריפריה, עד שתל אביב עצמה נשכחה והפכה לפריפריה בעצמה (של הקולנוע, לפחות). אז פרחמובסקי חוזר לספר את הסיפורים של האנשים המרכיבים את העיר הגדולה הזאת, וזה מספיק מסקרן אותי.

"יותר ממה שמגיע לי" של פיני טבגר. איכשהו נדמה לי שיש כאן דרמה קטנה ואנושית שיכולה לרגש דווקא בגלל שהיא לכאורה לא אמביציוזית. סיפור על נער שלומד לבר המצווה שלו אצל השכן, ועל ההתקרבות הרומנטית בין אותו שכן לבין אימו של הילד. נשמע מתוק, מקסים, ומסקרן.

ויש גם סרטים חדשים לדני רייספלד ("פנתר לבן"), לרומן שומונוב ("כאן ועכשיו" ו"החולמים מבבילון"), ולעמיר מנור ("חיותה וברל"). ועוד כמה סרטים שפחות מסקרנים אותי. כולם רוצים לייצג ישראל באוסקר. בדרך הם שוכחים שיש קהל צרכני קולנוע בישראל, ולהגיע אליו יותר חשוב מלהגיע לאמריקה. אבל זוהי האקדמיה שלנו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “פרסי אופיר 2021: התחלה

  1. איתן הכתיבה שלך כל קולנוע, ובמיוחד על יוצרים ישראלים אכזרית ומלאה בערס. למה אתה חייב להתבטא בצורה כל כך נבזית ומכוערת כלפי אנשים שמבלים שנים מהחיים שלהם בעשייה של סרט. מאיפה בא כל הרוע הזה והמרמור הזה. זה פשוט מגעיל לקרוא את הבקורות שלך. מספיק, אם אין לך אהבה לקולנוע פשוט על תכתוב על קולנוע. תמצא מקום אחר להוציא את הרפש הזה שבתוכך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s