דוקאביב 2021: חייה של איוואנה

(שם הסרט במקור: Жизнь Иванны Яптунэ)

יש כמה סוגי סרטים שאני לא אוהב. אחד מהם אני נוהג לכנות "סרטי נשיונאל ג'יאוגרפיק". סרטים שמתארים את הטבע שמסביבנו. אני מתעניין באנשים המאכלסים את הטבע הזה, לא בטבע עצמו. המקרה של "חייה של איוואנה" הוא חמור יותר. יש כאן תיאור של חייה של אשה, איוואנה מן הסתם, ורוב רובו של הסרט הזה מתרכז במסביב, בשגרה של חיים בתנאים קשים. בטונדרה, במקום מושלג, בסביבה קפואה מאוד, במקום שכמעט וריק מכל מה שאנחנו מכירים מהעיר הגדולה.

יש 5 ילדים קטנים, ואשה אחת שמטפלת בהם. יש צריף קטן ומחומם, וילדים קטנים שכל הזמן יוצאים מהצריף הזה ונכנסים אליו חזרה. הילדים הם ילדים – משחקים, בוכים, צועקים, מתווכחים, הולכים, חוזרים – ילדים. והאשה – היא מנקה, ומכינה אוכל, וגוערת בילדים, ומעשנת. בעיקר מעשנת. אני לא חושב שיש אפילו רגע אחד בסרט שבו לאשה הזאת לא תקוע מקל בוער בפה.

וזהו. כל הסרט, כמעט, בנוי מאינספור סצינות המתארות שגרת חיים במקום שכזה. נשיונאל ג'אוגרפיק.

כמעט.כי בכל זאת יש כאן נסיון לספר סיפור. נסיון לתאר את החיים של האשה הספיציפית הזאת בתוך הכלליות של השגרה. אבל הסרט הזה מדהים אותי ברשלנות שלו בטיפול בחיים שלה: אי אפשר לומר משפט כמו: "הייתי בהריון, ואז בעלי בעט לי בבטן" – אי אפשר לומר משפט כזה, ומיד לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה. כאילו כלום לא נאמר. אבל זה מה שהסרט הזה עושה. אחרי יותר מרבע שעה של תיאור שגרה, ניגש הבמאי רנאטו בוראנו סראנו להתחיל את הסיפור – וגם אז זה מתבצע בעזרת קולה של האשה הזאת, איוואנה, בוויס-אובר. כמעט ללא ראיונות פרונטלים, בצורה שמונעת ממני קשר רגשי ישיר איתה, בכמה משפטים קצרים, האשה מספרת על חייה המוקדמים, ועל הדרך שבה היא פגשה את מי שיהיה אבי ילדיה.

וזהו. חזרה לשגרה. עם הילדים, והאוכל, והנקיונות, והשלג, והויכוחים, והסיגריות. מדי פעם נזכר הבמאי שיש כאן אשה פרטית שצריך לספר את הסיפור שלה, אז הוא אכן מתאר בכמה רגעים קצרים את עליבותו של בעלה (השתיין, המובטל, ומסתבר גם המתעלל), אבל העריכה של הסרט הזה דוחקת את הסיפור האנושי הקשה הזה אל הטפל, ואת תיאור חיי היום יום אל העיקר. וכך משפט כמו זה שהזכרתי למעלה, שמתאר התעללות קשה, משפט כזה נאמר, ואז נבלע לגמרי בשגרה.

ואפילו בסוף, כשמתברר שלאשה הזאת אין כוח נפשי שיאפשר לה לעזוב אותו, וההתעללות ממשיכה, גם אז זה רק נרמז. הכל מכופף לתיאור השגרה של חיים במקום עם תנאי טבע קיצוניים. וכך כל הדרמה עפה מהחלון, וגם סיפורה של איוואנה מתנדף, למרות שיש כאן חומר דרמטי עצום, כי את מרכז הבמה תופס תיאור מייגע של החיים שלה, מבלי באמת לספר את הסיפור שלה. גם סיפורה של הבת הגדולה, שנשלחת לפנימיה, מטופל ברשלנות – יש שיחת טלפון אחת שלה עם האמא כשהיא כבר רחוקה, וזהו. אין המשך לחוט הסיפור הזה.

יש כאלו שאוהבים את סרטי נשיונאל ג'יאוגרפיק. את סרטי ההתבוננות. "חייה של איוואנה" הוא סרט שבבסיסו סיפור של אשה מאוד מאוד קשת יום החיה חיים של סבל מידי בעלה ולא יכולה לצאת ממעגל האלימות, אבל במקום לערב אותי בסיפור חייה העצוב, הסרט מתבונן בה. וזה כבר לא משעמם אותי. זה מעצבן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s