דוקאביב 2021: איך אומרות שתיקה

תל אביב. העיר שלא נרדמת. העיר שחוגגת ללא הפסקה. העיר האוהבת, המכילה. העיר שתקבל אותך, לא משנה מי אתה. גיי פרנדלי. העיר הליברלית, שטופת השמש. העיר השמחה. העיר שתאפשר לך לומר מה שאת רוצה.

רגע, המשפט האחרון לא לגמרי נכון.

"איך אומרות שתיקה" של שיר ניומן הוא יצירה דחוסה, מרגשת, חכמה, ומרתקת, שמספרת סיפור אישי של גיבורת הסרט, אבל מתוכו ניתן להבין שלמרות כל החופש שאנחנו לכאורה מרגישים בתל אביב, עדיין אנחנו עושים לעצמנו צנזורה עצמית. מפחדים להגיד דברים מסוימים. מרגישים חסומים, חנוקים, למרות כל האהבה שמסביב. ובעיקר אם את אישה.שיר נוימן, בסרט אמיץ בצורה יוצאת דופן, מביימת כאן בעצם שלושה סיפורים, שבעזרת עריכה עם קצב מהיר יחסית (אבל גם כזה שיודע לחוש את הדופק של הדמויות ולהאריך רגעים מסוימים כדי להרגיש ולרגש) יוצרת סרט שבאופן כמעט פלאי הוא הומוגני לחלוטין. יש כאן סיפור אחד שבליבו חשיפה פוליטית מדהימה למדי, שבידיים של במאי אחר (דוד דרעי, למשל) היה הופך למסע צלב (מוצדק) כנגד התנועה הקיבוצית. סיפור שני הוא חקירה הסטורית שמדגימה איך מתרחשת טרגדיה במשפחה בגלל מוסכמות חברתיות בימים ההם. וסיפור שלישי מתרחש בזמן הזה, והוא מגולל טרגדיה אחרת, וגם בו יש מוסכמות (אחרות), ודברים שלא מקובל להגיד, ועוד כל מיני עכבות – ודברים איומים שלא יוצאים החוצה בגלל ש…לא מקובל, ולא ראוי, אז הם מעיקים, ויושבים על הנשמה, ומערערים, ומעכירים את החיים, למרות שהכל שמש וטוב וים וכיף בעיר תל אביב. והכל בסרט אחד שהציר סביבו הוא מסתובב, היא הבמאית שיר נוימן בעצמה, מחבר את כל הסיפורים האלו לסיפור אחד של אשה, של נשים בימים ההם ובזמן הזה.

הזווית האישית של שיר נוימן מכוונת את הסיפור לתובנה של חיים של אישה (בימים ההם, בזמן הזה), ועל איך שלא בטוח שהדברים באמת השתנו. נוימן מכוונת את המצלמה אל עצמה, אל הוריה, ובפתיחות יוצאת דופן מתוודאת על מעשים איומים שקרו לה, בסצינה מדהימה שמוכיחה שאהבה, בכל זאת, ולמרות הכל, היא כוח מרפא.

דברים איומים שכאלו מעוררים, באופן טבעי, רצון לנקמה. הבחירה הנכונה לטעמי שהסרט הזה עושה היא להשאיר את אותה נקמה במחוזות הפנטסיה. כן, זה עולה לנו בדמיון, וכן, זה מספק קטרזיס, אבל זה סרט על אהבה במקום שאוהב (לכאורה, או לא לכאורה), ולא על ויג'ילנטה. אולי שיר נוימן אכן ביצעה את תוכנית הנקמה, ואולי לא. זה לא בסרט. אבל מה שכן נשאר הוא הסיפור על איך זה כל כך טבעי לרצות ברעתו של האדם שפגע בך (עמוקות), ועדיין לחזור לחיקה של האהבה, להתרפא, ולהמשיך קדימה. לחיות, למרות הרוע שקיים. לחיות במקום שגם אם נדמה שהוא מאוד אוהב ולמעשה הוא בעצם מגביל, עדיין הוא מאפשר את קיומה של האהבה, וזאת מרפאת, מביאה אותנו בכל זאת למקום של השלמה.

וכל זה נמצא ב"איך אומרות שתיקה" – בסך הכל 60 דקות, אבל בתוכן יש סרט אמיץ, מרגש, וחכם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s