דוקאביב 2021: מכתב לעורך

(שם הסרט במקור: Letter to the Editor)

אני מחבב את אלן ברלינר. כמה מהסרטים שלו שראיתי בעבר הוכיחו שהאיש אובססיבי ברמות בלתי נתפסות, אבל גם מודע לאובססיות שלו, ויודע להתייחס אליהן במידות שוות של רצינות ושל הומור. יש לו כשרון מוכח ביצירת סרטים שהם בעת ובעונה אחת עמוסים בטריקים קולנועיים אינסופיים אבל גם דיונים רציניים בחיים כפי שברלינר מבין אותם.

לצערי, "מכתב לעורך", לטעמי, הוא מהפחות טובים של ברלינר.

אני מבין את נקודת המוצא שלו: קינה על פורמט העיתון המודפס כפי שאנחנו מכירים אותו, ובאופן יותר ספיציפי – על המהדורה המודפסת של הניו יורק טיימס. אבל הפורמט שברלינר בחר בו לטעמי הוא מגביל מאוד – הבמאי הפעם מסתכל רק בתמונות. כמו אדם שמיתמם שהוא קונה פלייבוי בשביל המאמרים, ברלינר משתמש אך ורק במימד הויזואלי, ומתעלם מהכתוב. מצד אחד, יש בזה הגיון – ברלינר הוא קולנוען, והוא מבקש לבדוק איך התמונות בעיתון עיצבו את החשיבה שלו לגבי בניית פריים ותפיסת העולם דרך עדשת מצלמה. מצד שני, ברלינר מהגג לאורך שעה וחצי על אינספור אספקטים של חדשות, ועם כמה שתמונה (היתה פעם) שווה אלף מילים, ועדיין יש צורך בעוד מילים כדי לתת קונטקסט לתמונה. ובכך הסרט הזה כושל.כל הסרט בנוי מאלפי צילומים סטטיים. חלק מהם נשארים על המסך לכמה שניות, אחרים רק לשברירי שניה. ברלינר יודע לבנות סיקוונסים של טריקים קולנועיים, כך שלרגעים הוא מחיש את מהירות העריכה ולרגעים מאיט. תוצאת לוואי של הטכניקה הזו היא ש להמשיך לקרוא